הומו 'לא סתם'
הם ישבו במעגל, חברה צעירים בני עשרה. אני מרגישה קשישה לידם. מסתכלת על הגוף הצעיר, על הבגדים הצבעוניים, גם על הבגדים השחורים. גופיות הבטן, העגילים והמבטים. עצובים, מחייכים, תוהים, אדישים. התחלנו את המפגש, הקטורת דלקה במרכז, האווירה מחבקת את כולנו בחיבוק ענק. המילים הצחוקים , סיפור משך סיפור, עד שהופיע ברק ונשמע רעם, לא באמת עכשיו קיץ. עד שנאמרה המילה 'הומו'. אמר ומיד הוסיף 'לא לא באמת, אל תחשבו, אני לא, סתם ראיתי בציור והיה נדמה לי שיש כאן שני הומואים'. הקבוצה לא שקטה רחשים ורחשים לתוך המילים המתנצלות, המתגוננות 'לא באמת,' ושוב 'סתם אתם לא באמת חושבים שאני כזה, אני לא, נשבע לכם שאני לא'. בתוך המערבולת אני רואה את זה שישב ממש מולו, מתחפר שם בכיסא רוצה לשקוע . לבי לבי יוצא אליו לחבק וללחוש תסתכל זו לא באמת סופה, אפילו לא רעש אדמה. זה הזמן שלגמתי גם אני מכוס המים שלידי, מוכרחה להמשיך לדבר בלי להסגיר קול רועד, להמשיך את אותו הקול שהיה לי לפני שההומו נזרק לקבוצה, לשמור עליו בתוך הקבוצה, שלא יצליחו לטשטש את דמותו או להבריח אותו. 'חברה אתם עכשיו בגיל ההתבגרות בודקים, מגששים מי אתם למי אתם נמשכים, מגלים לעצמכם על עצמכם, ואולי מישהו מכם יגלה שהוא נמשך דווקא לבנים ומישהי מכן תגלה שהיא נמשכת דווקא לבנות וזה בסדר להיות ולאהוב בדרכי הלב שפוגש לבבות. זה בסדר להיות הומו או לסבית ומי שייגלה חשוב שיידע שהוא לא לבד. אני אפילו קצת מקנאת בכם , בדור שלי זה לא יכל להיות, ועכשיו אתם יותר חופשיים לנסות ולחוות'. הקבוצה שותקת ורק העיניים שלי ושלו מדברות. לאט לאט אני רואה אותו מתיישר בחזרה בכיסא יכול להיות. כמה חשוב לי ילד שתדע לשמור על המקום.
הם ישבו במעגל, חברה צעירים בני עשרה. אני מרגישה קשישה לידם. מסתכלת על הגוף הצעיר, על הבגדים הצבעוניים, גם על הבגדים השחורים. גופיות הבטן, העגילים והמבטים. עצובים, מחייכים, תוהים, אדישים. התחלנו את המפגש, הקטורת דלקה במרכז, האווירה מחבקת את כולנו בחיבוק ענק. המילים הצחוקים , סיפור משך סיפור, עד שהופיע ברק ונשמע רעם, לא באמת עכשיו קיץ. עד שנאמרה המילה 'הומו'. אמר ומיד הוסיף 'לא לא באמת, אל תחשבו, אני לא, סתם ראיתי בציור והיה נדמה לי שיש כאן שני הומואים'. הקבוצה לא שקטה רחשים ורחשים לתוך המילים המתנצלות, המתגוננות 'לא באמת,' ושוב 'סתם אתם לא באמת חושבים שאני כזה, אני לא, נשבע לכם שאני לא'. בתוך המערבולת אני רואה את זה שישב ממש מולו, מתחפר שם בכיסא רוצה לשקוע . לבי לבי יוצא אליו לחבק וללחוש תסתכל זו לא באמת סופה, אפילו לא רעש אדמה. זה הזמן שלגמתי גם אני מכוס המים שלידי, מוכרחה להמשיך לדבר בלי להסגיר קול רועד, להמשיך את אותו הקול שהיה לי לפני שההומו נזרק לקבוצה, לשמור עליו בתוך הקבוצה, שלא יצליחו לטשטש את דמותו או להבריח אותו. 'חברה אתם עכשיו בגיל ההתבגרות בודקים, מגששים מי אתם למי אתם נמשכים, מגלים לעצמכם על עצמכם, ואולי מישהו מכם יגלה שהוא נמשך דווקא לבנים ומישהי מכן תגלה שהיא נמשכת דווקא לבנות וזה בסדר להיות ולאהוב בדרכי הלב שפוגש לבבות. זה בסדר להיות הומו או לסבית ומי שייגלה חשוב שיידע שהוא לא לבד. אני אפילו קצת מקנאת בכם , בדור שלי זה לא יכל להיות, ועכשיו אתם יותר חופשיים לנסות ולחוות'. הקבוצה שותקת ורק העיניים שלי ושלו מדברות. לאט לאט אני רואה אותו מתיישר בחזרה בכיסא יכול להיות. כמה חשוב לי ילד שתדע לשמור על המקום.