הולנדיה
Tijs van lier מחלל, מקלדד ופה ושם שר בלטינית; Jan Akkerman מנגן בגיטרה, אם אפשר לקרוא למה שהוא עושה ניגון - לי זה נשמע ברוב המקרים ציור; יחידת הקצב השתנתה מדי פעם, אבל אפשר לציין את Pierre VanDer Linden שבאלבומים שתופף, הוא לא היה רחוק מגדולים ומוכרים ממנו. מדובר כמובן במקבילה ההולנדית לCamel הלוא היא Focus. צמד מוזיקאים כשרוניים, רגישים שלא התיימרו להמציא את הגלגל, אבל נגנו מוסיקה שמתאימה לכל עת ולכל זמן. ייצירות ארוכות ומורכבות כמו Eruption מהאלבום הטוב ביותר (לדעתי) Moving waves יצירה שתפסה צד שלם של התקליט, כמו שהיה נהוג באותן שנים (1971), לצד קטעים אינסטרומנטאליים קצרים שהיו יכולים (וחלק גם היו) להיות פתיח לכל תכנית רדיו - כמו Janis הנהדר של אקרמן מהאלבום הנ"ל, או Sylvia (גם של אקרמן) מהאלבום הבא Focus iii או House of the King (גם של אקרמן - מה לעשות, הוא היה מאד יצירתי הבחור) מהאלבום הראשון In and Out of Focus שבשביל 1970, היה בהחלט מקורי. אבל לרוב המאזינים, שם הלהקה מעלה מיד את היודל של ואן ליר בשיר Hocus pocus (שיר הפתיחה מהאלבום Moving waves) שהפך להיות להיט עולמי בשל הגימיק שבו וגם בשל הסאונד מלא הבייצים, שמשום מה מיקם את הלהקה בעולם שלא שייך לה - עולם ההארד רוק. אין דבר יותר רחוק מפוקוס מאשר רוק כבד. הרוק שלה היה (ועודנו - הלהקה חזרה להופיע, אם כי ללא אקרמן) רך, מלודי, עשיר, סימפוני, מאד נעים וסולידי - לא מהמם, אבל אף פעם לא משעמם. ב 1973 הופיעה הלהקה באולם Rainbow שבלונדון, הופעה שהוקלטה ונחשבת לאחד מאלבומי ההופעה המרשימים של שנות ה 70. שנה לאחר מכן, ניסתה הלהקה ללכת בדרכן של להקות אחרות ולייצר סימפוניה שלמה בשם Hamburger concertoכאן הגיע הלהקה לשיא הבשלות שלה, ואן ליר מנגן כאן על מגוון עצום של קלידים (בקודמים הוא הסתפק בד"כ בהאמונד ופסנתר אקוסטי עם נגיעות קלות במלוטרון ומוג), הצטרף אליהם נגן כלי הקשה בריטי בשם Colin Allen והצליל הפך להיות הרבה יותר סימפוני מבעבר. רבים מחשיבים את האלבום הזה לשיא היצירה שלהם אבל לדעתי כל ארבעת האלבומים שלהם, יחד עם אלבום ההופעה, טובים, מגוונים ומאד נעימים לאוזן השומעת אותם בפעם הראשונה וגם בפעם האלף (זה ד"א הקריטריון הטוב ביותר למוסיקה טובה). האלבום הבא, Mother focus היה האחרון בו השתתף Jan Akkerman שפרש לקריירה עצמאית מאד מוצלחת בבריטניה ובעיקר בארה"ב, שם הוא נחשב עד היום לאחד הגיטריסטים המוערכים ביותר בעולם הפיוז'ן. אקרמן הוא הרוח החיה באלבום הזה, והנטיות הג'אזיות שלו באות כאן לידי ביטוי יותר מאשר באלבומים הקודמים. באלבום הזה גם מתבלט מאד נגן הבאס של הלהקה Bert Ruiter שמשתלט לא מעט על האווירה בכמה שירים ומפגין יכולות די לא מצויות על הכלי הלא מוערך הזה. אחרי האלבום הזה, ההרכב התפרק, ואן ליר אסף נגנים חדשים (לא רעים כלל) וניסה לצאת לדרך חדשה, שהסתכמה בשני אלבומים שלא זכו להצלחה רבה. בסוף שנות ה 90, הוציאה הלהקה אלבום אוסף נפלא בשם Ship of memories ולהפתעת כולם, בשנת 2000 הם הוציאו אלבום אולפן חדש, שטרם זכיתי לשמוע, בשם Focus 8 (הם דאגו תמיד לשלב באלבומים שלהם יצירות ממוספרות...אם זה מזכיר משהו). לא להקה שהותירה חותם בל ימחה, אבל בהחלט להקה שכל אלבום שלה באוסף יכול רק לתבל את ההאזנה, מה שהופך את הארוחה לעוד יותר טעימה. יקי
Tijs van lier מחלל, מקלדד ופה ושם שר בלטינית; Jan Akkerman מנגן בגיטרה, אם אפשר לקרוא למה שהוא עושה ניגון - לי זה נשמע ברוב המקרים ציור; יחידת הקצב השתנתה מדי פעם, אבל אפשר לציין את Pierre VanDer Linden שבאלבומים שתופף, הוא לא היה רחוק מגדולים ומוכרים ממנו. מדובר כמובן במקבילה ההולנדית לCamel הלוא היא Focus. צמד מוזיקאים כשרוניים, רגישים שלא התיימרו להמציא את הגלגל, אבל נגנו מוסיקה שמתאימה לכל עת ולכל זמן. ייצירות ארוכות ומורכבות כמו Eruption מהאלבום הטוב ביותר (לדעתי) Moving waves יצירה שתפסה צד שלם של התקליט, כמו שהיה נהוג באותן שנים (1971), לצד קטעים אינסטרומנטאליים קצרים שהיו יכולים (וחלק גם היו) להיות פתיח לכל תכנית רדיו - כמו Janis הנהדר של אקרמן מהאלבום הנ"ל, או Sylvia (גם של אקרמן) מהאלבום הבא Focus iii או House of the King (גם של אקרמן - מה לעשות, הוא היה מאד יצירתי הבחור) מהאלבום הראשון In and Out of Focus שבשביל 1970, היה בהחלט מקורי. אבל לרוב המאזינים, שם הלהקה מעלה מיד את היודל של ואן ליר בשיר Hocus pocus (שיר הפתיחה מהאלבום Moving waves) שהפך להיות להיט עולמי בשל הגימיק שבו וגם בשל הסאונד מלא הבייצים, שמשום מה מיקם את הלהקה בעולם שלא שייך לה - עולם ההארד רוק. אין דבר יותר רחוק מפוקוס מאשר רוק כבד. הרוק שלה היה (ועודנו - הלהקה חזרה להופיע, אם כי ללא אקרמן) רך, מלודי, עשיר, סימפוני, מאד נעים וסולידי - לא מהמם, אבל אף פעם לא משעמם. ב 1973 הופיעה הלהקה באולם Rainbow שבלונדון, הופעה שהוקלטה ונחשבת לאחד מאלבומי ההופעה המרשימים של שנות ה 70. שנה לאחר מכן, ניסתה הלהקה ללכת בדרכן של להקות אחרות ולייצר סימפוניה שלמה בשם Hamburger concertoכאן הגיע הלהקה לשיא הבשלות שלה, ואן ליר מנגן כאן על מגוון עצום של קלידים (בקודמים הוא הסתפק בד"כ בהאמונד ופסנתר אקוסטי עם נגיעות קלות במלוטרון ומוג), הצטרף אליהם נגן כלי הקשה בריטי בשם Colin Allen והצליל הפך להיות הרבה יותר סימפוני מבעבר. רבים מחשיבים את האלבום הזה לשיא היצירה שלהם אבל לדעתי כל ארבעת האלבומים שלהם, יחד עם אלבום ההופעה, טובים, מגוונים ומאד נעימים לאוזן השומעת אותם בפעם הראשונה וגם בפעם האלף (זה ד"א הקריטריון הטוב ביותר למוסיקה טובה). האלבום הבא, Mother focus היה האחרון בו השתתף Jan Akkerman שפרש לקריירה עצמאית מאד מוצלחת בבריטניה ובעיקר בארה"ב, שם הוא נחשב עד היום לאחד הגיטריסטים המוערכים ביותר בעולם הפיוז'ן. אקרמן הוא הרוח החיה באלבום הזה, והנטיות הג'אזיות שלו באות כאן לידי ביטוי יותר מאשר באלבומים הקודמים. באלבום הזה גם מתבלט מאד נגן הבאס של הלהקה Bert Ruiter שמשתלט לא מעט על האווירה בכמה שירים ומפגין יכולות די לא מצויות על הכלי הלא מוערך הזה. אחרי האלבום הזה, ההרכב התפרק, ואן ליר אסף נגנים חדשים (לא רעים כלל) וניסה לצאת לדרך חדשה, שהסתכמה בשני אלבומים שלא זכו להצלחה רבה. בסוף שנות ה 90, הוציאה הלהקה אלבום אוסף נפלא בשם Ship of memories ולהפתעת כולם, בשנת 2000 הם הוציאו אלבום אולפן חדש, שטרם זכיתי לשמוע, בשם Focus 8 (הם דאגו תמיד לשלב באלבומים שלהם יצירות ממוספרות...אם זה מזכיר משהו). לא להקה שהותירה חותם בל ימחה, אבל בהחלט להקה שכל אלבום שלה באוסף יכול רק לתבל את ההאזנה, מה שהופך את הארוחה לעוד יותר טעימה. יקי
