הוכחה לקיום
אם נבין את המשפט של דה-קארט נכונה נבין שהגענו לבסיס מוצק שאין להטיל בו ספק. דה קארט מטיל ספק באמינותם של חושיו הוא טוען שייתכן שחושיו אינם מציגים נכונה את המציאות והוא חווה מציאות מעוותת. אך גם אם זה נכון עדיין קיימים שני דברים שהם אמיתיים. המציאות המעוותת והוא עצמו החווה אותה. הוא אינו יכול להטיל ספק בקיומם של המציאות המעוותת ובטח בקיום עצמו, מפני שהטלת ספק היא פעולה מנטאלית. כלומר דרושה מחשבה ודרוש "אני" שיחווה אותה. בלעדי שני נתונים אלו לא ניתן להטיל ספק. אבל דה קארט, עד כמה שידוע לי, היה פילוסוף. כלומר אדם שמנסה למצוא תשובות בעזרת המחשבה. לא יותר מזה. במהלך ההסטוריה היו אנשים אשר היו אנשי ידיעה. היה להם ידע אמיתי ומדויק על העולם וכיצד הוא פועל. ניתן לשאול מדוע, אם היו אנשים שהיה להם ידע מתקדם יותר מזה שהיה לפילוסופים ולמדענים הגדולים בימינו, אין הידע הזה הגיע אלינו. וישנן מספר תשובות. העיקרית מבינהן היא שאי אפשר לקבל הבנה במתנה. על מנת להבין חייבים להתפתח באדם תפקודים מתאימים כדי להבין. אנחנו, במצבנו הנוכחי, לא רק שלא מסוגלים להבין אלא אפילו איננו רוצים להבין. אחד מהאנשים הידועים יותר נקרא "בודהה". אחד פחות ידוע אבל שחי בתקופתנו והידע שלו נגיש חלקית גם לנו, נקרא "גורדג'ייף". לאותו "גורדג'ייף", היה ידע מאוד מדויק על איך האדם עובד. שאלות פילוסופיות הן בעיתיות כי אינן מבינות את עצמן. אדם שלא יודע איך הוא עובד , שואל שאלה בלי לדעת כיצד נוצרת אצלו השאלה. הוא אינו יודע מהי מהות המחשבה ומהו מהות הרגש והאם יש משהו יציב קבוע ובלתי משתנה בתוכו. אני אנסה להסביר בצורה את אחד הרעיונות שישפכו אור על הרבה שאלות פילוסופיות. קיימים שני עולמות. עולם חיצוני ועולם פנימי. וקיים אני. העולם החיצוני - הדברים כמו שהם. סגור לגבנו. העולם הפנימי - יצוגים של העולם החיצוני הנוצרים בעזרת שלושה דחפים שונים. תחושות, רגשות ומחשבות. אני. אותו חלק החווה את העולם הפנימי. מכונה בשפה היום יומים גם תודעה, ותשומת לב. עולם חיצוני -> עולם פנימי -> אני ניתן להטיל ספק בעולם החיצוני אך לא בעולם הפנימי כי הטלת ספק עצמה היא תפקוד של העולם הפנימי והיא אינה יכולה לשלול את עצמה. אך העולם הפנימי משתנה כל הזמן. אותה שאלה פילוסופית, כמו "מה היא המחשבה?", משתנה כל הזמן. פעם היא נחווית בצורה מאוד עמוקה. פעם היא מרגישה לי דווקה די פשוטה. דבר זה הוא בגלל שהרגש המלווה לשאלה משתנה. אך לעומת זאת ישנו משהו קבוע ואינו משתנה. אותו התפקוד של האני. הוא זה החווה את הדברים, אך הוא כשלעצמו קבוע. כאן גם נכנס רעיון המבדיל בין חשיבה לידיעה. ידיעה היא חוויה ישירה של המציאות. אי אפשר להטיל ספק כשאתה במצב זה. אפשר לומנר שאנו יכולים לדעת את העולם הפנימי, אך לא את העולם החיצוני. אם צובטים אותי, אולי זה לא קורה במציאות. אולי אני חולם, אולי אני על סמים. אבל מה שאני יודע בוודאות זה את תחושת הכאב. את העולם החיצוני איננו יכולים לדעת במצב התודעה הנוכחי שלנו. לפיכך העולם הפנימי יצר רגש שנקרא אמונה. זה הוא רגש שבא בתחליף לידיעה. הוא גורם לי להאמין, הודות לכל הנתונים שהצטברו בי, שאני יושב עכשיו ליד המחשב ומקליד. על הרעיונות שהציג גורדג'ייף ניתן לקרוא בספר "חיפוש אחר המופלא" מאת פ.ד.אוספנסקי.
אם נבין את המשפט של דה-קארט נכונה נבין שהגענו לבסיס מוצק שאין להטיל בו ספק. דה קארט מטיל ספק באמינותם של חושיו הוא טוען שייתכן שחושיו אינם מציגים נכונה את המציאות והוא חווה מציאות מעוותת. אך גם אם זה נכון עדיין קיימים שני דברים שהם אמיתיים. המציאות המעוותת והוא עצמו החווה אותה. הוא אינו יכול להטיל ספק בקיומם של המציאות המעוותת ובטח בקיום עצמו, מפני שהטלת ספק היא פעולה מנטאלית. כלומר דרושה מחשבה ודרוש "אני" שיחווה אותה. בלעדי שני נתונים אלו לא ניתן להטיל ספק. אבל דה קארט, עד כמה שידוע לי, היה פילוסוף. כלומר אדם שמנסה למצוא תשובות בעזרת המחשבה. לא יותר מזה. במהלך ההסטוריה היו אנשים אשר היו אנשי ידיעה. היה להם ידע אמיתי ומדויק על העולם וכיצד הוא פועל. ניתן לשאול מדוע, אם היו אנשים שהיה להם ידע מתקדם יותר מזה שהיה לפילוסופים ולמדענים הגדולים בימינו, אין הידע הזה הגיע אלינו. וישנן מספר תשובות. העיקרית מבינהן היא שאי אפשר לקבל הבנה במתנה. על מנת להבין חייבים להתפתח באדם תפקודים מתאימים כדי להבין. אנחנו, במצבנו הנוכחי, לא רק שלא מסוגלים להבין אלא אפילו איננו רוצים להבין. אחד מהאנשים הידועים יותר נקרא "בודהה". אחד פחות ידוע אבל שחי בתקופתנו והידע שלו נגיש חלקית גם לנו, נקרא "גורדג'ייף". לאותו "גורדג'ייף", היה ידע מאוד מדויק על איך האדם עובד. שאלות פילוסופיות הן בעיתיות כי אינן מבינות את עצמן. אדם שלא יודע איך הוא עובד , שואל שאלה בלי לדעת כיצד נוצרת אצלו השאלה. הוא אינו יודע מהי מהות המחשבה ומהו מהות הרגש והאם יש משהו יציב קבוע ובלתי משתנה בתוכו. אני אנסה להסביר בצורה את אחד הרעיונות שישפכו אור על הרבה שאלות פילוסופיות. קיימים שני עולמות. עולם חיצוני ועולם פנימי. וקיים אני. העולם החיצוני - הדברים כמו שהם. סגור לגבנו. העולם הפנימי - יצוגים של העולם החיצוני הנוצרים בעזרת שלושה דחפים שונים. תחושות, רגשות ומחשבות. אני. אותו חלק החווה את העולם הפנימי. מכונה בשפה היום יומים גם תודעה, ותשומת לב. עולם חיצוני -> עולם פנימי -> אני ניתן להטיל ספק בעולם החיצוני אך לא בעולם הפנימי כי הטלת ספק עצמה היא תפקוד של העולם הפנימי והיא אינה יכולה לשלול את עצמה. אך העולם הפנימי משתנה כל הזמן. אותה שאלה פילוסופית, כמו "מה היא המחשבה?", משתנה כל הזמן. פעם היא נחווית בצורה מאוד עמוקה. פעם היא מרגישה לי דווקה די פשוטה. דבר זה הוא בגלל שהרגש המלווה לשאלה משתנה. אך לעומת זאת ישנו משהו קבוע ואינו משתנה. אותו התפקוד של האני. הוא זה החווה את הדברים, אך הוא כשלעצמו קבוע. כאן גם נכנס רעיון המבדיל בין חשיבה לידיעה. ידיעה היא חוויה ישירה של המציאות. אי אפשר להטיל ספק כשאתה במצב זה. אפשר לומנר שאנו יכולים לדעת את העולם הפנימי, אך לא את העולם החיצוני. אם צובטים אותי, אולי זה לא קורה במציאות. אולי אני חולם, אולי אני על סמים. אבל מה שאני יודע בוודאות זה את תחושת הכאב. את העולם החיצוני איננו יכולים לדעת במצב התודעה הנוכחי שלנו. לפיכך העולם הפנימי יצר רגש שנקרא אמונה. זה הוא רגש שבא בתחליף לידיעה. הוא גורם לי להאמין, הודות לכל הנתונים שהצטברו בי, שאני יושב עכשיו ליד המחשב ומקליד. על הרעיונות שהציג גורדג'ייף ניתן לקרוא בספר "חיפוש אחר המופלא" מאת פ.ד.אוספנסקי.