אני מקווה שלא תכעס...
אבל מהתגובות שלי מהבטן אני נוהג להיפטר בחדר הקטן ביותר בבית... בעיתון, רצוי, וכך כנראה זה היה גם הפעם, לערב בתגובה את הראש. המאמר לא מונח לפני ולכן אינני מתכוון להיכנס פרטים. בגדול: האדון קשוע מספר לנו עד כמה (עם המון קשיים, וידיים רועדות...), הפעם הוא רוצה שהמדינה שלו תפסיד במלחמה! (איכשהו, הייתי רוצה לדעת מתי הוא רצה שהמדינה שלו תנצח במלחמה...,). הוא לא כותב כתקטיקן, הוא גם לא טוען למומחיות אסטרטגית. הוא כותב כאנטלקטואל ערבי, שבזכות מעמדו המיוחד קיבל טור בעיתון (ולטעמי - טוב שקיבל!). ככזה הוא בטוח שהפסד במלחמה יעשה טוב לדימוי העצמי של המדינה שלו (אני מקווה שלא פירשתי לא נכון, ומדובר ...במדינת ישראל). הוא גם היה מעדיף, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהמלחמה תעשה ב...הורדת ידיים, כדי שמי שהוא טוען שהוא חבר שלו, לא יהרג חלילה בטנק. אני מרשה לעצמי לשאול מנין לו מה בדיוק יקרה לדימוי העצמי, ולכוח ההרתעה של צהל ומדינת ישראל. ומה הפירוש המעשי של זה. האם ליבם מנהיגי החמאס שמצהירים ללא היסוס שמטרתם השמדת ישראל יתהפך עליהם והם יכריזו על אהדתם למדינת היהודים המובסת? האם החזבאללה והאיראנים העומדים מאחריהם יושיטו יד לשלום ולברית עולם ברגע שישראל תיסוג (שוב!), לקו שביתת הנשק, ואם האום יטען שכך צריך, גם מחוות שבעה? האם זו הטענה? ואם יקרה ההפך מזה? אם יתברר שהפגיעה בכוחה הממשי או התדמיתי של מדינת ישראל יעורר רק סיבוב דמים נוסף וחמור מקודמו. גם אז תרעדנה הידיים? ולסיום, על אף הרצון הכן של הכותב (אני משוכנע ), שהמלחמה תעשה בהורדת ידיים, לצערי בפועל לא רק שזה לא קרה, כנראה אין סיכוי שזה יקרה בקרוב, ולכן, החבר של המחבר נהרג בטנק, וכשם שבטוח לגמרי שגם המלחמה הבאה תתנהל בצורה דומה, בטוח גם שלא פרפורי ליבו הרגיש של הכותב ולא רעידת הידיים הכותבות לא ישיבו את האיש לתחייה. למען ההגינות אני חייב לציין, שאני בטוח שתקוותו של הכותב שמדינתו תפסיד במלחמה, לא השפיע כהו זה על תוצאותיה...