הודעת שביז"ות....

[yuvalb9]

הודעת שביז"ות....

קצת עצבים שאני צריך לשפוך... עוד 24 יום מתגייס, ופשוט מתעצבן כל יום בבית... אני כבר לא יכול... די... נמאס לי. האחות עולה לי על העצבים בצדקנות המעצבנת שלה, בנצלנות שלה, בזה שכשהיא צריכה משהו, אז אני מרגש מחויב לעזור לה, גם אם זה על חשבון משהו אחר. אצלה ... הלוואי שזה היה ככה. נמאס לי מאמא שלי, שבזמן האחרון מצליחה לעלות לי את הטורים לרמות שאם אפי שלנו הייתה מגיעה אליהם, מגדלי הטבק בעום היו שולחים שליחים לנסות להרגיע אותם. נמאס לי מהמשפחה שלי, שכל דבר שאני עושה, חייב לעבור פאנל ביקורת. נמאס לי מזה שכל פעם שאני פותח ת´פה, מישהו אחר במשפחה הזאת קוטע. נמאס לי מזה שכל פעם שאני פותח ת´פה, מישהו אחר במשפחה הזאת מתחיל בסט הרגיל של ה "דבר יותר חלש!" (מה לעשות שיש לי קול חזק, זה לא שאני צועק), "דבר מדוייק!" ו-"דבר רצוף!" (מה לעשות, או שאני מדבר מדוייק, ומצפים ממני להתנסח כמו עורך דין, אבל אני לא עורך דין, אז אני נתקע במילים שעומדות על קצה הלשון, ואז צועקים עלי שאני אדבר מהר יותר), "דבר לעניין" ו-"אני לא מבינה מה אתה רוצה" כששואלים אותי שאלה שאני חושב שצריך להתחיל עם כמה מילים קודם, אומרים לי לדבר לעניין, אבל אם אני לא אתן תהסבר קודם, פשוט לא יבינו, ויגידו שאני מתנשא ולא יודע להסביר) נמאס לי שכשאני מחליט לא לפתוח בשיחות, כי נמאס לי מהערות, וכשאני עונה "רק" למה ששואלים אותי, ועושה "רק" מה שאומרים לי, חושבים שאני ברוגז... ואומרים את זה לכל העולם. נמאס לי שכל פעם שמישהו קורא בשם שלי, אני ישר אומר לעצמי "מה עשיתי עכשיו..." נמאס לי, שבחודשיים לפני הגיוס, אמא שלי אומרת לי "לך לעבוד, פרזיט" או "אתה כישלון בחינוך" (או בגרסא היותר מובנת "נכשלתי בחינוך שלך") נמאס לי שכל פעם שאבא שלי ואני עושים משהו ביחד, כל מה שהוא אומר תמיד שלילי. נמאס מהאחות שלי, שמשום מה חושבת שהיא אמא שלי. עוד יותר נמאס לי מזה שבשנה האחרונה היא רק אומרת לי כמה מכות אני אקבל בצבא, ואיך אנשים יהרגו אותי. נמאס לי מזה שהאחות שלי, בוכה באמצע טיול בחו"ל שהיא לא מדברת איתי יותר עד שאני אהיה בן 26, בגלל שאני מניאק ולא מתחשב. אבל באותו ערב, מבקשת בטון הכי יפה שלה שנחליף מזוודה כי היא רוצה להמשיך למקום אחר עם החבר שלה, והמזוודה שלי יותר טובה... ואני , כמובן, מסכים. נמאס לי מההודעה הזאת... ועוד יותר נשבר לי מזה שאני כותב אותה בפורום הזה, ולא יכול לדבר על זה אם אף אחד מהמשפחה שלי... כי איכשהו אני אצא זה שאשם...

 

[אושר מ]

\/\/\/\/\/\/

*אושר מזדהה*

 

[zimes]

למה אתה לא מדבר ברור? ../images/Emo8.gif

נראה שאתה באמת נמצא תחת לחץ של מערכת ציפיות מוגזמת. יש לך מושג איך זה קרה לך? אחותך גדולה ממך בהרבה? יש לך עוד אחים? זה יופי שאתה שם לב למה שקורה, ורוצה לשנות. לא קל לשנות את כללי המשחק הקבועים כ"כ הרבה שנים בתוך המשפחה. לדעתי - הכוון שלך צריך להיות להשתנות (ולא לשנות את האחרים): לשנות את יחסך לאמירות שמציקות לך, לשנות את תגובתך לציפיות שונות משלך. נסה לראות את הצד שלהם - הם עושים הכל מאהבה, ועם זאת להבין שאמירה שלהם קשורה אליהם, ולא אליך. למשל: "דבר מהר" מעיד על שומע חסר סבלנות. זכור זאת, ציין לעצמך שאולי הוא לא מקשיב עד הסוף, ואולי לא מבין או לא רוצה להתעמק, במצב כזה אתה יכול לענות למשל "למה? אתה ממהר?", או "אתה מעדיף לדבר כשתהיה לך סבלנות?", או לא לענות, ולהמשיך לענות בסגנון שלך. ואתה גם יכול לדבר אתם באינטרנט: כאן לא רואים שכדי להתנסח רהוט צריך לכתוב את ההודעה לאט, לתקן המון טעויות, וכמה זמן לוקח להזכר במילה המדויקת

 

[yuvalb9]

...

איך זה קרה? אותה אחות שעולה לי על העצבים, בת 22, מתחילה אוניברסיאה... התחילה בסימסטר האחרון "חקר המוח"... יש לי עוד אחות שהיא בת 26. האחות הצעירה מאז ומתמיד הייתה over achiever מה שאומר 100 כמעט בכל מבחן שהיה לה, כל השעורי בית היו מוכנים (תמיד) ואמא מעולם לא זומנה לבית ספר. עכשיו, אותה אחות באמת מוכשרת בכל מה שקשור ללימודים... ואני , לעומתה לא השקעתי, נשארתי מעל ה 80 בלי להכין שעורי בית בגרוש. אבל 80 זה לא 100... ו 793 בפסיכומטרי, זה לא 100 במתמטיקה הקבצה א´... ובתיכון, כשבאמת היה לי מעין שלב שביז"ות מבית ספר. וקיבלתי את ה 17 הראשון בחיים שלי (במתימטיקה). התחילו מצד אמא שלי ההשוואות... "בחיים לא זומנתי לבית ספר בשביל האחיות שלך" "עדי פי אלף יותר חרוצה ומוכשרת ממך" ועוד אלף ומשהו דברים שכרגע אני לא ממש זוכר. התחרותיות הזאת ביני לבין אחותי (שלדעתי, אני הכנסתי את עצמי אליה) נמשכה עד התיכון... בתיכון, פשוט נשבר לי, והחלטתי שהתחרות הזאת מטומטמת ושיגידו מה שיגידו. אני ואחותי זה שני דברים שונים. עכשיואני עושה משהו אחר, אני מדבר בשקט בשקט כדי שלא יגידו שאני צועק. אני אומר שאני לא יודע על כל מה ששואלים אותי ואני לא בטוח ב 100 איך לענות מהר+מדויק או אם אני לא בטוח (קטע שנבע מ"אל תתן תשובה שאתה לא מוכן לתת את הראש שלך עליה" - מה לעשות, אני אוהב את הראש הבייצי שלי). אבל... עכשיו הם חושבים שאני ברוגז איתם (מה שבערך נכון, אני פשוט הפסקתי להיות חביב ונחמד - כמו שציפו ממני להיות תמיד - ובמיוחד כלפי אמא שלי, שלא יודעת איך לאכול את זה שאני מסתובב בבית ולא מחייך כמו אדיוט, היא באמת חושבת שאני כועס עליה כי היא אמרה לי שאני לא בסדר שלא טיפלתי בחצר)... שיחה איתם (לא חשוב מי במשפחה שלי) לא יכולה לעבור בלי ששני הצדדים ידברו, אתה לא יכול להרביץ מונולוג של 5 דקות ושהצד השני יקשיב... ולא יגיב (לא במילים לפחות, לא באותו רגע)... ואין לי שום כוונה להתחיל לשתף אותם במה שאני מרגיש , כמו ששיתפתי אותכם, כי הם פשוט יתחילו לגעור בי, ולסטות מהנושא... אני כל כך מחכה לגיוס, שסוף סוף אצא מהבית... ושאוכל פעם אחת להגיד לאמא שלי משפט שיאכל אותה מבפנים למשך השבוע + הראשון של הטירונות שלי... (ואני מקווה שאוכל להשאר בבסיס ולא לחזור הביתה, רק בשביל העקרון) המשפט אמור ללכת משהו כמו "מה את בוכה, הפרזיט והכשלון שלך סוף סוף יצא מהבית." ומבלי לתת לה אפשרות להגיב, להסתובב לעלות לאוטובוס, או להכנס לבקו"ם... ולא לענות לטלפונים ממנה עד סוף הטירונות (לדבר עם אבא, סבתות ואחותי הגדולה, איתה ועם אחותי הקטנה... פשוט לא.) זה ממש מעצבן אותי שאני מוצא את עצמי יושב וחושב על נקמות. זה לא אני. אני בדרך כלל סולח ושוכח. הפעם אני מרגיש שאני לא יכול, לא לסלוח ובטח שלא לשכוח.

 

[zimes]

מונולוג.

תכתוב אותו, ותתן להם. גם אם הם יקטעו את הקריאה במחשבות "אבל... אבל...", הם יגיעו עד סוף הטקסט. ואם לא מתאים - עבור לעצה של nut - השלמה עם המצב. הבאסה זה שאני רואה את הוויכוחים שלכם גם בעוד 10, 20 שנה (ראה פורום "חמותי ואני" ) - שלושתכם כבר עם ילדים, ועדיין יהיו השוואות - בין צורות ההורות, בין הילדים, בין בחירת בני הזוג. לכן, לדעתי, אתה חייב לצאת מהמשחק הזה. למה אתה לא יכול להגיד לאמא שלך "את פוגעת בי כשאת משווה אותי לאחותי."? זה משפט קצר, אי אפשר לקטוע באמצע, והוא "בומבה" שתן לה הרבה חומר למחשבה. כשהיא ככה בהלם, תזכיר לה גם שהיא עושה את לך זה כל החיים. ובאופן דומה - "ככה אני. רוצה להתגרש?" על כל הערה לגביך שאתה לא מתכוות לתקן בדיוק כרגע. תשנן משפטים ספורים כאלה שיעזרו לך להתמודד אתם, כשהמטרה היא לשנות את הדפוס. ספר שמזמן לא קראתי אבל אולי יתן לך זוית מענינת: "משחקיהם של בני אדם". (nut, מכירה?)

 

[nutmeg]

בדיוק אתמול

דברנו על זה שיש המון משפחות שלא ממש מדברות עם הצאצאים שלהן וכל הקומוניקציה מסתכמת במתן הוראות או ביקורת. אתה נתת דוגמא מאלפת למישהו שרוצה לדבר ובעצם נקלע למשפחה שלא מדברת - בכל אופן לא ממש. יש מה לעשות אבל זו חתיכת עבודה! להעביר את המשפחה "סדרת חינוך" על איך לדבר עם יובל. אם אתה רוצה - אוכל לתת כמה טיפים. אם לא בראש שלך, לפחות תבין שאתה יצאת "שונה" מהבחינה הזו של הדיבורים (עובדה שאתה פה איתנו

) - ושלהם יש סגנון אחר שלא מתאים לך. אתה על סף היותך בוגר מספיק כדי לנווט את חייך איך שאתה רוצה ואוהב... לפחות עכשיו אתה יודע איזה סגנון לא מתאים לך. גם זה משהו, האמן לי!.

 

[maayan15]

יש לך שתי אפשרויות...

הראשונה- בפעם הבאה שאמא שלך עושה השוואה תגיד לה שאתה זה אתה ולא מישהו אחר, טוב לך עם מי שאתה ואתה לא רוצה להשתנות והיא אמורה לקבל אותך כמו שאתה בלי להשוות אותך לאחרים!.. ופעם הבאה שהיא מעירה על זה שאתה לא עובד תזכיר לה בעדינות שאתה עומד להיתגייס ואיןם שום טעם שתתחיל עבודה, חוצמזה יש לך רק עוד קצת זמן חופשי ואתה רוצה להנות ממנו! השנייה- תתעלם, תתעלם ותתעלם!...מה לעשות...יש אנשים שפשוט אתה יכול להיות צודק והם לא ייקבלו את זה...אתה פשוט צריך לתת לדברים שהם אומרים לעבור מעל לראש...כאילו הם לא אמרו כלום...להיתייחס לזה בשיא האדישות...ככה גם אתה לא תתיחס וגם הם בסופו של דבר ישימו לב שלא איכפת לך מה הם אומרים ויפסיקו להגיד את זה... איך שלא יהיה, אל תיקח את הדברים שלהם ביותר מדיי רצינות...תעשה מה שבראש שלך ותדע שאתה בסדר!...וזה מה שחשוב!

 

[nutmeg]

רק רציתי לחדד

שיש הבדל תהומי בין "להתעלם" לבין "להשלים". ואם יובל רוצה טיפים על "איך" מחנכים הורים הרי אני מוכנה ומזומנה אבל הרצון לעשות זאת צריך לבוא ממנו. בכל מקרה, יובל, כל העצות שקיבלת בכל מקרה משאירות אותך די לבד. בין אם תתעלם, תשלים, תדחיק, או תתנקם. Welcome to the real world... אתה לבד גם ככה כיום, לא? לפחות שהשליטה בחייך תהיה בידיך!

 

[אפי היקרה]

אני לא הייתי מציעה ליובלב להתעלם

משום שהוא כבר מתפוצץ מבפנים, וגם אם התיאור שלו הוא ב-50% אוביקטיבי, יש לנו פה בעייה. קשה לי להאמין לגמרי שאמך אומרת לך בפנים שאתה כשלון מבחינתה, אבל אין לי ברירה אלא לקבל את מילתך, מה שמרמז לי שהגיע הזמן להושיב את הוריך לשיחה אמיתית, עם שקט מצידם ודיבור מצידך. מצד שני קשה לי להבין משהו: עם כל כמה שאחיותיך השגיות ומוצלחות, נדמה לי שאף אחת מהן לא התקבלה ליחידה כל כך נבחרת וחשובה כמו שלך, שעד כמה שזכור לי, אתה הצעיר הראשון המתקבל אליה, דבר שבכל זאת צריך להגיד לך שאתה אולי נחשב ה"כבשה השחורה בבית", אבל בפירוש לא אחד שכזה במציאות. נדמה לי שגם אתה עושה את ההשוואות האלה, ומפנים אותן, והן לא נכונות בעליל. הגיע הזמן להתחיל לעמוד על שלך, אתה בהחלט מסוגל לזה, ועם כל הכעס שבפנים, עדיף לנשום עמוק, לעשות סדר במחשבות, לחשוב טוב טוב על מה שאתה הולך להגיד (ולא ברמת "אתם עושים לי ככה וככה", אלא "אני מרגיש שככה וככה", "אני חושב שככה וככה"), ולהתעקש שיקשיבו לך עד הסוף. הארה: אנא עשה זאת לפני הגיוס, ואל תחכה יותר.

 

[yuvalb9]

אפי...

קחי את המילה שלי כשאני אומר שאמא שלי אמרה שאני כישלון בחינוך מבחינתה.. במילים האלה, בלי לשנות מילה. שתי האחיות שלי התקבלו ליחידות מובחרות בצבא, אחותי "הבעייתית" לאחת מהמובחרות ביותר. אבל זאת לא הנקודה. אני בן אדם מאוד תחרותי, וה"תחרות" ביני לבין אחותי, יצרתי אני. אבל המקור שלה במשפטים כמו "אף פעם לא הלכתי לבי"ס לדבר עם המורים של האחיות שלך"... זה בונה איזה שהיא תחרות... אולי רק אצלי... אני גם בן אדם, שאת הרגשות האמיתיים שלו, שומר בפנים, זה עושה לי טוב, אני לא "מתעלם" מהרגשות שלי, אני מטפל בהם בעצמי , וזה עוזר, אני לא מפחד מכך שבגלל שאני מפנים דברים, אני אתפוצץ, אני מפחד מזה שיש לי פתאום עומס של דברים על הראש. ואני מרגיש עוד שניה מתפוצץ... כמו שאמרתי פעם, אני בן אדם מאוד מאוד לא אלים... המשפט של "תספור עד 10"... אני חושב שאני יכול להביע עליו בעלות... אבל בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי צורח בלב... או הולך לצד (או לחדר) ששם אני לבד, ונותן אגרוף בשיא הכוח לקיר (הצלחתי להוריד קצת צבע מהקיר מאחת המכות). קשה לעצבן אותי, קשה להוציא אותי מהכלים, זה חלק מההפנמה... בזה לפחות אני יכול להגיד שאני טוב. את הבעיות שלי עם העולם, אני פותר בעצמי, עם עצמי. בשקט. מעין... לא יודע... טיפול עצמי. ושוב אפי, שיחות עם ההורים שלי, זה לא בדיוק הצד החזק שלי (ושלהם)...

 

[אושר מ]

להעביר משפחות שלמות

סדרת חינוך, זה בלתי אפשרי כמעט. וזה רק יגרום להרגשה יותר רעה כיום בבית. הוא גם ככה מתגייס עוד פחות מחודש...

 

[yuvalb9]

לא יודע איך אנשים הגיעו לזה...

המשפחה שלי היא משפחה נורמלית, מתפקדת ואוהבת. זה הגיל שלי, החינוך שלי והצומת שאני עומד בפניה, שלדעתי גרמו לי להיות אולי יותר רגיש, אולי פחות אפתי למה שאומרים לי... נכון, זה לא רק אשמתי, אבל אי אפשר להגד שהמשפחה שלי לא מתפקדת כמו משפחה נורמלית... (לנוטמג או לצימעס... שכחתי כבר מי אמרה את זה)

 

[zimes]

אבל זו בדיוק הבעיה!

יש הרבה יותר מדי משפחות נורמליות בהן אנשים לא מדברים זה עם זה. אנחנו, למשל, היינו צריכים משבר משפחתי גדול (ע"ח אחי, נחמד לא לסבול ורקלהנות מהרווחים

) כדי להתחיל לדבר, להקשיב, להבין, לקבל, (ועוד לא הגענו ללסלוח).

 

[nutmeg]

מסכימה ב- 100%

 

[yuvalb9]

תסכימו....

אבל זה לא המצב. עד לפני שנה בערך שיברנו כולם עם כולם על הכל... בשנה אחת, התא המשפחתי לא משתנה לחלוטין. מה שמביא אותי למסקנה שהבעיה, של ה חוסר תקשורת, היא ... בי. אני נמצא כנראה בנק´ בה אני מרגש שאני לא יכול (ולא רוצה) לדבר עם ההורים על מה שמציק לי. נקודה למחשבה

 

[zimes]

הדרכון הפולני שלך בתוקף.

ולכן, בהגיעך לגיל 18, התחלת ליטול על עצמך את האשם. זה הדבר היחיד שהשתנה השנה. מה - אמא שלך משווה בינך ובין אחותך רק שנה? לאנשים אין סבלנות אליך רק בשנה האחרונה? מה שקרה בשנה האחרונה הוא שהתבגרת, נעשית מודע, והחלטת לא לקבל יותר את היחס לו אתה זוכה. עכשיו, כשיש לך דברים מהותיים להגיד, אתה מגלה שאתה לא רגיל להגיד דברים כאלה למשפחתך. חשוב על זה הרבה לפני שאתה עונה.

 

[ש חף]

נשמע מוכר...

העובדה היא שבזמן הזה אסור להיות יותר מידי בבית,זה מביא לחיכוכים ומריבות. וזה מוכר לי כי לי יש עוד חודשיים עד לגיוס ועד עכשיו ספגתי מריבות והערות כאלה או אחרות. צריך להתמוד עם זה עד לגיוס ואז יוצאים מהבית. לפעמים נשברים...זה לא קל... עד שהזמן עובר........

 

[שירה דיווידסון]

נדמה לי כי זה הזמן להזכיר, שהבעיות

הרווחות ביותר בפורום הזה, והמקור לסכומי העתק שמקבלת אפי הינו בעיות עם המשפחה. והפיתרון אותו אני מציגה בד"כ, שעבד אצלי, הינו התרחקות מהגורם שגורם לך כל כך הרבה עוגמת נפש. יש לך עוד 24 יום לגיוס. אני מציעה שתתחיל לעבוד, תיסע לטייל, תתרחק כמה שיותר מהבית. לך עם חברים לשחק כדורסל, תיפגשו בבתים של אחרים, לך לים (אם כי קצת קר בשביל זה) צא, תראה אנשים, תחזק קשרים שהתרופפו. אלף, הריחוק משמשפחה תפחית את הלחץ והעצבים. בית, המסגרות החלופיות יקלו על תחושת ה´אני לבד´ שנדמה לי שאתה מרגיש. ויובל יקירי, אני רוצה לומר לך דבר נוסף, שלמדתי מנסיוני הכה קצר. כמה קל להיסחף במערבולת "היחסים שלי עם השמפחה קלוקלים ולא ניתן לעשות כלום בנידון". קרוב לוודאי שההורים שלך כן אוהבים אותך, ואם הם חשים תיסכול לגבי מעשיך זה דווקא כי הם מודדעים ליכולותיך הגדולות. אולי בכל זאת ניתן יהיה באמצעות שיחה להקל על המצב אם לא לפתור אותו. תחשוב על זה!

שירה

 

[yuvalb9]

צריך סוף לסיפור, לא?

חזרתי הביתה, אחרי פעילות במשא"ז... אמרתי לאמא שלי שכדאי *מאוד* שתבוא איתי לצאת עם הכלב (ובשבילך אפי - פושקין). בלית ברירה (אלימות פיזית מתונה ומעלה) היא החליטה לבוא. הלכנו דיברנו, שפכתי כל מה שהיה לי על הלב... הלחץ מהתפקיד (התגלה לי פן נוסף ומפחיד בו), הכעס על האחות האבא ועליה. סיפרתי לה למה אני חושב שהיא "לא חכמה" שהיא חושבת שכל העסק היה בגלל שהיא כעסה עלי. וגם שמה לעשות... מותר לי את רגעי הלחץ והעצבנות, ואני לא חייב להסתובב בבית מחייך, שמח, וטוב לבב. היא מצדה, אמרה שאני לא עושה בבית מספיק. ואם אני לא עובד (והיא עדיין מחשיבה את זה ככישלון בחינוך שלי) אז לפחות אני יכול לדאוג שהבית יהיה מסודר למשעי. צודקת. (שלי, תקפצי לפסקה הבאה) מאז ומתמיד היה איזה שהוא סידור שאני ואבא שלי עושים את העבודות שקשורות בכוח ובמכשירים חשמליים (שלא קשורים במטבח). האחות שלי ואמא שלי, היו מכינות את האוכל ומסדרות את הכלים אח"כ. הסידור היה טוב... (תחשבו על פסח... ארוחה ענקית, ככה היה הסידור, אני ואבא צובעים\מפרקים\מרכיבים וכו והאחיות ואמא מבשלות ובסוך הערב מנקות) לפני כמה שנים התחילו לעלות קולות מחאה מהאחיות, שלא יכול להיות שאני כל הערב לא אעשה כלום ורק אוכל. צודקות. אז בנוסף לעבודות כוח, עשיתי כלים בלילה וכו... לא נורא. כל החוקים התערבבו, אחותי ציפתה ממני שאי בנוסף לתפקידים שלי את מה שהיא הייתה עושה... ואני... לא כל כך עשיתי... בכל מקרה, צימעס ונוטמג, אמא שלי אמרה שהיא תרד ממני עד לכניסה לתפקיד שלי, ושהיא תשתדל לא לשבת לי על הראש, במיוחד עכשיו שיש לי יותר מדי. ואני מצידי אמרתי שאני אתחיל לעשות את העבודות בית... מה אכפת לי... לפחות שקט נפשי יהיה לי. ולמי שרוצה לדעת מה היה הפאנ´צ ליין שלי... אמא פולניה, עם אמא פולניה (סבתא שלי בקיתור), נורא נורא נורא מפחדות משירות קרבי בצבא... זה מה שהשתיק אותה...\ בברכת יום טוב לכולם... ואני שוב נטול בעיות...

 

[nutmeg]

נשמע לי יותר כמו

המלחמה הקרה. "את לא תבקשי ממני לחייך כשאני לא רוצה ואני אל אאיים עליך בשירות קרבי" (טוב, הקצנתי בכוונה - לא לכעוס!). אז גילית בטיול עם הכלב שגם לאמא שלך יש פחדים. מה שהרג אותי בסיפור שלך הוא שבמקום לדבר על הפחדים שלכם ועל השינוי שהמשפחה עוברת השיחה עשתה תפנית והתחלתם לעשות עסקים של מי עושה מה בבית. שלא תבין אותי לא נכון יובל (לא יובלי, יובל!) - יש לך משפחה על הכיפק ואני בטוחה שאתם אוהבים אחד את השני ושלא כל ערוצי הקומוניקציה סתומים. אבל על הדבר עצמו לא דיברתם. השגת שקט תעשייתי ועשיתם תאום ציפיות. יותר קל לך - וזה אחלה. יותר טוב מכלום. על הפחדים שלכם לא דיברתם ולא על כמה אתם חשובים אחד לשני. תסביר לי איך יכול להיות שהתשובה לאמירה שלך שאתה "לא חייב להתסובב בבית מחייך, שמח וטוב לבב" הוא "אתה לא עושה מספיק בבית"? מה זה קשור לכל הרוחות? אתה הבאת אל תוך השיחה איזו הרגשה שלך וענו לך שאתה לא עושה כלים? יכול להיות שמשהו לא עובר טוב בכתיבה, יובל. או שקיצרת דברים שנראו לך פחות חשובים, אבל מהנסיון שלי זו לא היתה שיחת נפש, זו היתה שיחה של תאום ציפיות - שגם לה יש ערך בפני עצמו אבל נדמה לי, ותקן אותי אם אני טועה, שלא שם היתה התלונה שלך. >> מתנצלת מראש אם נראה לך שחרגתי והגזמתי. אתה כמובן לא חייב לענות.