הודעת הלידה שלי
אז זהו, אני והרופא תיכננו כ"כ יפה קיסרי ליום טו בשבט. נשמע נהדר ונפל בול על סוף שבוע 38, שזה ההעדפה פה באוסטרליה לקיסרי.
אבל מה לעשות, לבובונת שלי היו תוכניות אחרות. נהייה לה צפוף, ובכלל כל הקולות האלה מבחוץ פשוט מסקרנים, אז בבוקר ה-26/1/15 קמתי ב - 5 בבוקר כרגיל, מדדה חצי ישנה לשרותים לרוקן שלפוחית כרגיל, אבל מה, זה יוצא ויוצא ולא מפסיק. חצי ישנה אני חושבת, "כצת הרבה, לא?", ואחרי עוד אני חושבת: "יכול להיות שזה ....?" עדין חצי ספק. לא יכול להיות - זה הרי לא התכנית.
חוזרת למיטה ורואה שזה רוצה להמשיך. טיסה חזרה לשירותים, ו... כן, חייבים לקבל את העובדה שזה המים שירדו. המון מים.
אני רק שבוע 36+5. קוראת לבעלי - "המים ירדו". ואח"כ - "אנחנו לא מוכניםםםםםם". כבר שבוע אני כותבת ביומן מטלה להכין את הרשימה ולהתחיל לארוז משהו, אבל כל יום המטלה זזה לה ליום אחרי, נדחפת איך שהוא במורד הרשימה ע"י דברים עוד יותר דחופים.
בעלי צריך להתחיל לרוץ לארוז לנו תיקים כשאני זורקת רעיונות מה לארוז (די תקועה בחדר האמבט) והוא מנסה לאתר איפה הם יכולים להיות. מממ משחק מעניין של "חפש את ה-XXX".
שעה (!!!) אח"כ, שקיות פלסטיק על הכסא באוטו ומגבת עבה ( חס וחלילה ללכלך את המושב של האוטו. מה זה יקר להם הסיפור עם האוטו), ואנחנו עפים לבית חולים, הם כבר הודיעו לרופא להגיע, ומכינים את החדר לקייסרי.
טוב, אז לי הסיפור הקייסרי לא כ"כ הסתדר טוב. המרדים הסביר שתי אפשרויות: אחת עם אפידורל ואחת עם בלוק של הספיינל (אין לי מוסג אם בעברית זה משהו כמו חסימה שדרתית, או מה התרגום לספיינל בלוק). מסביר מסביר ואומר שלו יש העדפה לספיינל בלוק. אני כצת חוששת כי קראתי מעט על זה וזה יותר קרוב לחוט השדרה מאפידורל, אבל הוא מתאר את זה כיותר ודאי מבחינת ההרדמות ואי הרגשה בזמן הקייסרי. טוב, אז אני אלך על הבחירה שלו.
תחילה שם לי את האינפוזיה ביד. עברנו בשלום (חצי שלום, כי למחרת התברר שחלק מנוזלי האינפוזיה נכנסו לי לרקמות במקום לוריד ויש כעט הצטברות נוזלים וטרומבוזה מסביב, אז קצת שמח שם עכשיו).
ואז הוא נותן זריקת טישטוש באיזור הגב כדי לטשטש את הכאב של זריקת הספיינל בלוק. אבל מה, זה לא בדיוק. אני אולי לא מרגישה דקירת מחט, אבל מרגישה לחץ גדול מאוד כל פעם שהוא מנסה להכנס עם המזרק, וזה ממש לא נסבל הכאב הזה. אני מרגישה אם הוא נוטה מעט שמאלה או ימימה וצורחת בדציבלים גבוהים.
הגניקולוג מחליט אחרי מספר ניסיונות של המרדים שאין להמשיך עם זה ויש רק אפשרות כעת של הרדמה מלאה.
נשברת. בוכה נורא. לא אהייה שותפה בכלל ללידה, וגם אחסוף את התינוק לחומרי הרדמה שאני כ"כ נגד.
אין ברירה והרופא חייב לפעול מהר. הבעיה היא שלידה טבעית גם לא הייתה כ"כ אפשרות עבורי בגלל ריבוי, גודל, ומיקום מיומות (פייברואידים). חייבים להמשיך עם ההרדמה המלאה.
אז ב- 26/1/15 , יום אוסטרליה (AUSTRALIA DAY HOLIDAY), אחרי 3 שעות מרגע שנכנסתי לבית החולים, יצאה לה לעולם (או נמשכה החוצה) קטיה רוז הדסה הקטנה, במשקל 2.85 ק"ג, בריאה ושלמה, במלוא הדרה, מעשה מרכבה, לסיום תהליך כה מופלא, מלא באתגרים, שבמבט לאחור קשה להאמין מה הכל היה לנו שמה, אבל שווה שווה שווה.
"כעת צריך לישון, ולא לכתוב בפורומים" מודיע לי הבעל, שכן קטיה נרדמה לאיזה כמה זמן בין האכלה לשניה, וחשוב חשוב שגם אני אשן כשהיא ישנה, אז נסיים כאן. אבל יש לי המון עוד לאמר על כל מה שעבר, על התהליך המופלא וכמה לדעתי זה שונה מהריון רגיל ובגיל צעיר, וכמה ההרגשה של שבריריות התהליך ליוותה אותי כל הדרך ועוד תמשיך ללות אותי לכל החיים.
בהצלחה לכל הבנות בדרך. בסוף זה מגיע.
אז זהו, אני והרופא תיכננו כ"כ יפה קיסרי ליום טו בשבט. נשמע נהדר ונפל בול על סוף שבוע 38, שזה ההעדפה פה באוסטרליה לקיסרי.
אבל מה לעשות, לבובונת שלי היו תוכניות אחרות. נהייה לה צפוף, ובכלל כל הקולות האלה מבחוץ פשוט מסקרנים, אז בבוקר ה-26/1/15 קמתי ב - 5 בבוקר כרגיל, מדדה חצי ישנה לשרותים לרוקן שלפוחית כרגיל, אבל מה, זה יוצא ויוצא ולא מפסיק. חצי ישנה אני חושבת, "כצת הרבה, לא?", ואחרי עוד אני חושבת: "יכול להיות שזה ....?" עדין חצי ספק. לא יכול להיות - זה הרי לא התכנית.
חוזרת למיטה ורואה שזה רוצה להמשיך. טיסה חזרה לשירותים, ו... כן, חייבים לקבל את העובדה שזה המים שירדו. המון מים.
אני רק שבוע 36+5. קוראת לבעלי - "המים ירדו". ואח"כ - "אנחנו לא מוכניםםםםםם". כבר שבוע אני כותבת ביומן מטלה להכין את הרשימה ולהתחיל לארוז משהו, אבל כל יום המטלה זזה לה ליום אחרי, נדחפת איך שהוא במורד הרשימה ע"י דברים עוד יותר דחופים.
בעלי צריך להתחיל לרוץ לארוז לנו תיקים כשאני זורקת רעיונות מה לארוז (די תקועה בחדר האמבט) והוא מנסה לאתר איפה הם יכולים להיות. מממ משחק מעניין של "חפש את ה-XXX".
שעה (!!!) אח"כ, שקיות פלסטיק על הכסא באוטו ומגבת עבה ( חס וחלילה ללכלך את המושב של האוטו. מה זה יקר להם הסיפור עם האוטו), ואנחנו עפים לבית חולים, הם כבר הודיעו לרופא להגיע, ומכינים את החדר לקייסרי.
טוב, אז לי הסיפור הקייסרי לא כ"כ הסתדר טוב. המרדים הסביר שתי אפשרויות: אחת עם אפידורל ואחת עם בלוק של הספיינל (אין לי מוסג אם בעברית זה משהו כמו חסימה שדרתית, או מה התרגום לספיינל בלוק). מסביר מסביר ואומר שלו יש העדפה לספיינל בלוק. אני כצת חוששת כי קראתי מעט על זה וזה יותר קרוב לחוט השדרה מאפידורל, אבל הוא מתאר את זה כיותר ודאי מבחינת ההרדמות ואי הרגשה בזמן הקייסרי. טוב, אז אני אלך על הבחירה שלו.
תחילה שם לי את האינפוזיה ביד. עברנו בשלום (חצי שלום, כי למחרת התברר שחלק מנוזלי האינפוזיה נכנסו לי לרקמות במקום לוריד ויש כעט הצטברות נוזלים וטרומבוזה מסביב, אז קצת שמח שם עכשיו).
ואז הוא נותן זריקת טישטוש באיזור הגב כדי לטשטש את הכאב של זריקת הספיינל בלוק. אבל מה, זה לא בדיוק. אני אולי לא מרגישה דקירת מחט, אבל מרגישה לחץ גדול מאוד כל פעם שהוא מנסה להכנס עם המזרק, וזה ממש לא נסבל הכאב הזה. אני מרגישה אם הוא נוטה מעט שמאלה או ימימה וצורחת בדציבלים גבוהים.
הגניקולוג מחליט אחרי מספר ניסיונות של המרדים שאין להמשיך עם זה ויש רק אפשרות כעת של הרדמה מלאה.
נשברת. בוכה נורא. לא אהייה שותפה בכלל ללידה, וגם אחסוף את התינוק לחומרי הרדמה שאני כ"כ נגד.
אין ברירה והרופא חייב לפעול מהר. הבעיה היא שלידה טבעית גם לא הייתה כ"כ אפשרות עבורי בגלל ריבוי, גודל, ומיקום מיומות (פייברואידים). חייבים להמשיך עם ההרדמה המלאה.
אז ב- 26/1/15 , יום אוסטרליה (AUSTRALIA DAY HOLIDAY), אחרי 3 שעות מרגע שנכנסתי לבית החולים, יצאה לה לעולם (או נמשכה החוצה) קטיה רוז הדסה הקטנה, במשקל 2.85 ק"ג, בריאה ושלמה, במלוא הדרה, מעשה מרכבה, לסיום תהליך כה מופלא, מלא באתגרים, שבמבט לאחור קשה להאמין מה הכל היה לנו שמה, אבל שווה שווה שווה.
"כעת צריך לישון, ולא לכתוב בפורומים" מודיע לי הבעל, שכן קטיה נרדמה לאיזה כמה זמן בין האכלה לשניה, וחשוב חשוב שגם אני אשן כשהיא ישנה, אז נסיים כאן. אבל יש לי המון עוד לאמר על כל מה שעבר, על התהליך המופלא וכמה לדעתי זה שונה מהריון רגיל ובגיל צעיר, וכמה ההרגשה של שבריריות התהליך ליוותה אותי כל הדרך ועוד תמשיך ללות אותי לכל החיים.
בהצלחה לכל הבנות בדרך. בסוף זה מגיע.
