אז קודם כל,
תפקיד ה"לא מנהלת" הולם אותך מאוד... לקחת אותו יותר מצעד רחד קדימה, וכמו שכבר אמר ניל ארמסטרונג, "זהו צעד קטן לשני, צעד גדול לפורום". נכון, אני מתגעגע אליהם, הם היו כאן ועזבו וחבל לי שזה קרה. במקום כלשבו אני עדיין מאשים את עצמי. הייתי צריך לחשוש שזה יקרה, ולא עשיתי זאת, וחבל לי. אנשים נפגעו, וזו היתה אשמתי בעקיפין. מה למדנו? אני חושב שהלמידה היא ספציפית מאוד. למדתי בין השאר, שאני לא יכול לעזור לכל העולם, יש לי את המגבלות שלי ואני צריך להכיר בהן. כקורא קומיקסים, הייתי צריך לדעת את זה, כי סופרמן אומר את זה תמיד, אבל כנראה הייתי צריך לגלות את זה לבד... אני לא סופרמן, אני גילגיל, ואני לא יכול לעזור לכולם. מותר גם לי לאכזב אנשים, לא בכוונה, ולהמשיך לחיות אחר כך. גם לכם... מהו הפחד? כבר כתבתי לך מה אמרו בסרט "יומני הנסיכה"... האומץ הוא לא העדר פחד, הוא ההבנה שברגע נתון יש דבר חשוב יותר מהפחד... אני מסכים עם המשפט הזה, אבל הוא לא עונה לנו על השאלה מהו הפחד, אלא רק שהוא מלווב אותנו כל הזמן, עש שיש משהו חשוב ממנו. דיכאון? בנושא הזה דעתי לא השתנתה. הדיכאון הוא בחירה. הבחירה היא לצאת ממנו, אפשר לצאת ממנו, אבל כמו כל דבר, גם זה דורש המון מאמץ ולא בא בקלות, אבל זה בא! באמת! המשפט הכי מדהים בשיר (והתחרות קשה...) "דאגה היא יעילה כמו לנסות לפתור משוואה אלגברית על ידי לעיסת מסטיק"... כל כך נכון!!! אני אקרא את ההודעה שלך עוד כמה פעמים, ואגיב שוב...