Message inaBottle
New member
הודעה בבקבוק
כבר כמה זמן שבוער לי בעצמות לשתף. לא מחפשת תמיכה (יש לי) רוצה לשתף. אולי קצת כמו לשלוח "מכתב בבקבוק". לשלוח את הרצון שלי למצוא בן זוג לאוויר הוירטואלי.
אני בת 40 אבל מרגישה כאילו רק עכשיו יצאתי מהרחם. כל החיים לפני. בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר? גם לי היה מדבר: נולדתי בחודש שביעי (לא אפויה ... עם קבלות!) האח התאום שלי מת אחרי הלידה. "זוגיות" של כ7 חודשים הסתיימה בחיתוך כואב, בלתי מוסבר ובלתי ניתן להכלה. שני לבבות שפעמו יחד בקצב הרמוני, שני לבבות שפעמו בסינכרון מושלם, נפרדו ברגע הלידה. נשארתי לב אחד ששואף לנגן שוב בהרמוניה. לב מתגעגע. התאום שלי מת ממום בלב ואני? אני נשארתי עם לב המום.
נולדתי לזוג הורים שהתאלמנו ואיחדו יחד כוחות של עצב אז הייתי ילדה אבל בעיקר "טובה". (העולם כ"כ קשה ועצוב, אז לי, אסור להוסיף עליו עצב / צרות /דרישות / חלומות משלי). כילדה בניתי לי עולם דמיוני. במקום להתמודד עם מה שבחוץ, נכנסתי פנימה ו"הפקתי סרטים" כשקלטתי שרק לי יש עולם כזה העפתי ממני את הדמיון ונכנסתי לדיכאון. לא דיכאון צועק (ילדה טובה זוכרים?) אבל לא היה לי נעים. אף פעם לא ממש נהניתי. נו, עכשיו אני מגזימה, כן נהניתי אבל לא מיציתי את ההנאה באמת, או לאורך זמן.
סבלתי. בהחלט סבלתי. לקחתי את כל כובד העולם על כתפי. סחבתי עלי טונות של סבל. ים של דמעות. דמעות שלא זלגו מעיני אך הקיפו לי את הלב עם שכבה של מלח שיצרה אבן לוחצת ומכבידה. הקפתי עצמי חומות של מגן. הרגשתי דחויה מבפנים ודחויה מבחוץ.
שרדתי. שרדתי את גיל ההתבגרות, עברתי חווית צבא עם התחלה קשה מאוד והמשך נעים. השתחררתי, עבדתי, למדתי, וכל השנים האלה הייתי לבד. לא לבד חברתית, עם השנים אספתי לי חוג אהוב. אבל לבד זוגית. צימחתי קרניים בלתי נראות אך מורגשות היטב, קרניים שסימנו: "אסור להתקרב". אף אחד לא קיבל רשות לחצות את חומות המגן אף אחד לא ניסה. כך חלפו השנים מצאתי עצמי שורדת בת 39 שטרם חוותה זוגיות. נפש צעירה בגוף פחות צעיר...
ואז, הלכתי לטיפול (לא פסיכולוגי, אחר...), טיפול שהוגדר על ידי מההתחלה כטיפול שמטרתו לאפשר לי להיות זוגית ולא יחידה. בטיפול עברתי דברים הזויים אך אמיתיים, דברים שאי אפשר להסביר אם לא חווים אותם. עברתי מסע מודרך, מסקרן, מסע של: גילוי, קסם, צבעים, אור ומרקמים, פתיחת דלתות שמובילות פנימה - החוצה, קדימה – אחורה. מסע בזמן, בנשמה, בגוף, בראש ועוד ועוד. מסע שיש בו: ריפוי, תזוזה, שינוי, הפתחות, התפתחות, אהבה! קבלה עצמית וסידור מחדש של הפאזל המופלא שמרכיב אותי.
לאט, לאט, הורדתי מעל ליבי, כתפי וראשי את האבן המלוחה של העצב והדמעות. ... המדבר הצחיח קיבל אנרגיה בריאה של שמש, שתה מי תהום זכים ונשם אוויר נקי הזרע נבט, הפרח שהוא א
כבר כמה זמן שבוער לי בעצמות לשתף. לא מחפשת תמיכה (יש לי) רוצה לשתף. אולי קצת כמו לשלוח "מכתב בבקבוק". לשלוח את הרצון שלי למצוא בן זוג לאוויר הוירטואלי.
אני בת 40 אבל מרגישה כאילו רק עכשיו יצאתי מהרחם. כל החיים לפני. בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר? גם לי היה מדבר: נולדתי בחודש שביעי (לא אפויה ... עם קבלות!) האח התאום שלי מת אחרי הלידה. "זוגיות" של כ7 חודשים הסתיימה בחיתוך כואב, בלתי מוסבר ובלתי ניתן להכלה. שני לבבות שפעמו יחד בקצב הרמוני, שני לבבות שפעמו בסינכרון מושלם, נפרדו ברגע הלידה. נשארתי לב אחד ששואף לנגן שוב בהרמוניה. לב מתגעגע. התאום שלי מת ממום בלב ואני? אני נשארתי עם לב המום.
נולדתי לזוג הורים שהתאלמנו ואיחדו יחד כוחות של עצב אז הייתי ילדה אבל בעיקר "טובה". (העולם כ"כ קשה ועצוב, אז לי, אסור להוסיף עליו עצב / צרות /דרישות / חלומות משלי). כילדה בניתי לי עולם דמיוני. במקום להתמודד עם מה שבחוץ, נכנסתי פנימה ו"הפקתי סרטים" כשקלטתי שרק לי יש עולם כזה העפתי ממני את הדמיון ונכנסתי לדיכאון. לא דיכאון צועק (ילדה טובה זוכרים?) אבל לא היה לי נעים. אף פעם לא ממש נהניתי. נו, עכשיו אני מגזימה, כן נהניתי אבל לא מיציתי את ההנאה באמת, או לאורך זמן.
סבלתי. בהחלט סבלתי. לקחתי את כל כובד העולם על כתפי. סחבתי עלי טונות של סבל. ים של דמעות. דמעות שלא זלגו מעיני אך הקיפו לי את הלב עם שכבה של מלח שיצרה אבן לוחצת ומכבידה. הקפתי עצמי חומות של מגן. הרגשתי דחויה מבפנים ודחויה מבחוץ.
שרדתי. שרדתי את גיל ההתבגרות, עברתי חווית צבא עם התחלה קשה מאוד והמשך נעים. השתחררתי, עבדתי, למדתי, וכל השנים האלה הייתי לבד. לא לבד חברתית, עם השנים אספתי לי חוג אהוב. אבל לבד זוגית. צימחתי קרניים בלתי נראות אך מורגשות היטב, קרניים שסימנו: "אסור להתקרב". אף אחד לא קיבל רשות לחצות את חומות המגן אף אחד לא ניסה. כך חלפו השנים מצאתי עצמי שורדת בת 39 שטרם חוותה זוגיות. נפש צעירה בגוף פחות צעיר...
ואז, הלכתי לטיפול (לא פסיכולוגי, אחר...), טיפול שהוגדר על ידי מההתחלה כטיפול שמטרתו לאפשר לי להיות זוגית ולא יחידה. בטיפול עברתי דברים הזויים אך אמיתיים, דברים שאי אפשר להסביר אם לא חווים אותם. עברתי מסע מודרך, מסקרן, מסע של: גילוי, קסם, צבעים, אור ומרקמים, פתיחת דלתות שמובילות פנימה - החוצה, קדימה – אחורה. מסע בזמן, בנשמה, בגוף, בראש ועוד ועוד. מסע שיש בו: ריפוי, תזוזה, שינוי, הפתחות, התפתחות, אהבה! קבלה עצמית וסידור מחדש של הפאזל המופלא שמרכיב אותי.
לאט, לאט, הורדתי מעל ליבי, כתפי וראשי את האבן המלוחה של העצב והדמעות. ... המדבר הצחיח קיבל אנרגיה בריאה של שמש, שתה מי תהום זכים ונשם אוויר נקי הזרע נבט, הפרח שהוא א
. מנסה שוב
