גחלילית זוהרת
New member
הוא..
הוא התיישב בנוחות יתרה על קצה המיטה, על קצה המיטה שלי, כאילו לא מרגיש או מבחין שהוא מפריע, מגושם מה, ידים ארוכות פרצוף מיוסר, לא התגלח מזה ימים רבים. הסתובבתי לצד השני, הפנתי אליו את גבי, הצצתי דרך החלון לשמיים, מחפשת דרך מילוט, מצטערת בפעם המי יודע כמה, שאני לא ציפור... הוא נגע בכתפי: ``תסתובבי אני רוצה לדבר`` ``לא רוצה`` מלמלתי, דוחפת בכוח את הכרית, ``אני רוצה לישון`` ``אבל אני רוצה לדבר אתך, תסתובבי כבר`` הסתובבתי בחוסר חשק, יודעת שאם לא אסתובב, הוא יציק לי עוד שעות רבות. הצקה והטרדה הן חלק מהתכונות הבולטות שלו. ``ובכן? מה עכשיו?`` שאלתי נרגזת, אתה מבין שאתה חייב להפסיק להטריד אותי, ובייחוד בשעות הלילה – הן נועדו לשינה – אם אתה לא יודע...`` ``כן אני יודע.... אבל אני מבולבל, אני לא מצליח להבין מה קורה, אני לא מצליח לעשות מאומה, את מבינה, אני כנראה לא יוצלח``. ``נו באמת, חייכתי לעצמי בחיוך מרושע, את זה שאתה לא יוצלח אנחנו כבר יודעים מזה זמן רב, בשביל זה אתה לא נותן לי לישון???`` ``אל תהיי צינית – אני צריך עזרה, תביני ניסיתי הכל, שניתי גישה, שיניתי צורת דיבור ואפילו את המראה שלי, הוא המשיך בשלו, גזזתי את השיער, צבעתי אותו לשחור, ``אני לא יושב יותר על הכיסא המיוחד, ופיזרתי את כל העננים לחופשה ו...כלום`` הסתכלתי עליו כשהוא דיבר, רק עכשיו שמתי לב ששערות ראשו קוצצו לקצר מאד –תסרוקת אופנתית שלא ממש התאימה לו...אולי כי הוא רזה כל כך בתקופה האחרונה, הוא באמת נראה מיוסר – הקשחתי את לבי. ``כל פעם שאתה לא מצליח אתה מגיע אלי בלילה, עייף ומותש ואני צרכה לספוג את העייפות שלך את הטרוניות שלך, להרגיע לנחם...תגיד לי מה אתה רוצה? אני – אין לי תשובות בשבילך,אין לי כוחות מיוחדים – אין``. הוא מצמץ בעיניו בעייפות גדולה ששימחה את לבי, הושיט אלי את ידו כמו מנסה לגעת, והחזיר אותה לכיס חולצתו הענקית ``את מבינה, ניסיתי, ממש ניסיתי, אין דבר שלא ניסיתי, אפילו עשיתי דיאטה, הפסקתי לאכול את הקצפת שעל ההרים המושלגים, לא נוגע בפסגות יותר, גם לא בקרקעית – כמעט צום מוחלט,לא מחפש יותר פיתיונות, לא פועל – רק משקיף, וכלום – דבר לא השתנה`` הזזתי את הכרית בחוסר נוחות והסתכלתי עליו מזווית עייני, ``אם כך אולי תבין את הרמז ודיי?`` ראיתי איך הוא מתקפל בתוך עצמו זז בחוסר נוחות מתכווץ כמעט לגמרי, אבל לא מוכן להרפות ``איך את מסוגלת להגיד לי דבר שכזה, אני בא לקבל ממך תמיכה, עזרה, ואת כל מה שיש לך להגיד לי זה דיי מספיק?! אני לא מאמין`` חייכתי לעצמי מושיטה לעברו את ידי הקטנה, נוגעת בשרוול חולצתו האפורה – הענקית ``טוב תירגע לא התכוונתי להרגיז.. אמונה היא משהו רציני וכבד נעזוב אותה בצד... אולי תחליף את המקל שלך? בפעם הקודמת זה עזר..`` מלמלתי ``את לא מבינה כלום`` הוא שילב את רגליו תחתיו משפשף בהיסח הדעת את עיניו הענקיות העמוקות, שפעם נתנו לי ולכולנו את התחושה... ``החלפתי בוודאי שהחלפתי ו..כלום, דבר לא זז, החלפתי אפילו את הנעליים את הבגדים, גזזתי את הזקן, הפסקתי ללבוש את השמלות הלבנות שאת תמיד צוחקת עליהן, ו..כלום. החלפתי את המראה שלי, החלפתי את הגישה שלי,הפסקתי להגיע בלילה, הגעתי בבוקר,וחוזר חלילה, הפסקתי לשבת על העננים, הפסקתי לשחק מחבואים – וכלום...אני מותש`` התיישבתי במיטה, מבינה שזה הולך להיות לילה ארוך, חושבת במהירות איך לסיים את השיחה לפני שהוא יתנחל אצלי ולא יצא. ``תקשיב, אני באמת רוצה לעזור אבל אין לי מושג איך, הצעתי את כל מה שהיה לי להציע לך – לא נשאר דבר שלא נגענו בו..אלא אם כן.....`` ושתקתי מחייכת לעצמי ברשעות מה. ``מה, מה, תגידי לי מה עובר לך בראש? אני מוכן לשמוע הכל, דברי איתי`` `` אל תלחץ, אני חושבת, אני לא רוצה לתת לך סתם עצה, אני חושבת, תן לי לנשום, רגע – תירגע`` הסתכלתי עליו שוב על הכתפיים החזקות והמוצקות על הפנים המיוסרים על הידיים הארוכות שמגיעות לכל מקום שהוא בוחר, על הרגלים היציבות שדורכות בכל מקום שהוא רק חפץ בו... ``מה דעתך להגיע עד לשם?`` ראיתי את הכיווץ של כתפיו והמשכתי באומץ רב, ``מדוע שלא תנסה הפעם להגיע עד לשם? ניסית הכל... אז אולי באמת זה הפתרון, תגיע, תיגע ותראה מה יקרה...`` חייכתי לעצמי מרוצה מתמיד. ``את באמת חושבת שזה הפתרון, כלומר אני לא מפקפק בדרך חשיבתך, אני מוכן לעשות הכל, אם תבטיחי לי שזה הפתרון`` הוא נראה נבוך ומבולבל, ``רק שלפעמים הפתרונות שלך לא ברורים לי עד סופם``. צחקתי בקול גדול ``אתה יודע יש לך חוצפה בלתי רגילה, גם מתנחל אצלי במיטה, גם מפריע לשנתי, ועוד יש לך חוצפה לפקפק בדברי...`` עשיתי את עצמי נעלבת כדי שאהיה אמינה עד כמה שאפשר, יודעת שזה יעבוד עליו. הוא מייד התיישר, מותח את חזהו ונושם נשימה ארוכה, ``אם את אומרת... אני יודע שאת לא תאכזבי אותי, אני מוכן לנסות הכל... רוצה להצטרף אליי? `` ``לא`` התחלחלתי רק זה עוד חסר לי ללוות אותו במסע שלו. ``לא`` מלמלתי הפעם בעדינות ``צא לך למסע הזה, תיגע בשמיים, תעבור אותם אל תעצור הפעם, תגיע לשם – לאופק, תיגע בו.. אם תצליח... והכל יסתדר, אבל זכור, אתה חייב לגעת באופק – חייב`` ראיתי את החיוך העדין מתפשט על פניו, ידעתי שהצלחתי..למדתי מהטוב שבטובים. את כל הפרטים החיוניים לא מסרתי, למה לי? הוא הרי חושב שהוא כל יכול – אז שיוכיח,הוא ימצא אותם בעצמו או - שלא, אבל לפחות יהיו לי כמה לילות שקטים...הדרך לשם ארוכה.. ``תודה לך יקירתי, ידעתי שתעזרי לי, אני מבטיח לחזור ולספר לך על כל הצלחותיי ואם תרצי להצטרף רק תודיעי לי, אני אסיים את סידוריי ואצא`` הוא חייך במלוא פיו, אור חזק מקיף את פניו, אור שתמיד גרם לי לחוסר נוחות, הוא התרומם ממיטתי ויצא בשקט מהחדר, מותיר אחריו שובל לא ברור של משהו מוכר, מעורבב בצבעים כהים ובהירים עדינים וחזקים. הסתובבתי שוב במיטתי, מארגנת בקפדנות את הכריות והסדין מהדקת היטב את השמיכה סביבי מלווה אותו במבטי,בוחנת אותו, כשהוא יוצא בריחוף קל מחדרי כשהוא מנפנף לי בידיו הגדולות. סוף סוף נזכה כולנו בשקט, ייקח לו הרבה זמן למצוא את האופק ולגעת בו... ביי, בהצלחה במסע, צעקתי לעברו, ושמעתי את ההד העונה לי ``ביי יקירתי מבטיח לחזור במהירות... רות, רות, רות .`` מחייכת לעצמי עצמתי את עייני ממתינה לחלום הראשון שיצבע את הלילה בגוונים המיוחדים שלו...
הוא התיישב בנוחות יתרה על קצה המיטה, על קצה המיטה שלי, כאילו לא מרגיש או מבחין שהוא מפריע, מגושם מה, ידים ארוכות פרצוף מיוסר, לא התגלח מזה ימים רבים. הסתובבתי לצד השני, הפנתי אליו את גבי, הצצתי דרך החלון לשמיים, מחפשת דרך מילוט, מצטערת בפעם המי יודע כמה, שאני לא ציפור... הוא נגע בכתפי: ``תסתובבי אני רוצה לדבר`` ``לא רוצה`` מלמלתי, דוחפת בכוח את הכרית, ``אני רוצה לישון`` ``אבל אני רוצה לדבר אתך, תסתובבי כבר`` הסתובבתי בחוסר חשק, יודעת שאם לא אסתובב, הוא יציק לי עוד שעות רבות. הצקה והטרדה הן חלק מהתכונות הבולטות שלו. ``ובכן? מה עכשיו?`` שאלתי נרגזת, אתה מבין שאתה חייב להפסיק להטריד אותי, ובייחוד בשעות הלילה – הן נועדו לשינה – אם אתה לא יודע...`` ``כן אני יודע.... אבל אני מבולבל, אני לא מצליח להבין מה קורה, אני לא מצליח לעשות מאומה, את מבינה, אני כנראה לא יוצלח``. ``נו באמת, חייכתי לעצמי בחיוך מרושע, את זה שאתה לא יוצלח אנחנו כבר יודעים מזה זמן רב, בשביל זה אתה לא נותן לי לישון???`` ``אל תהיי צינית – אני צריך עזרה, תביני ניסיתי הכל, שניתי גישה, שיניתי צורת דיבור ואפילו את המראה שלי, הוא המשיך בשלו, גזזתי את השיער, צבעתי אותו לשחור, ``אני לא יושב יותר על הכיסא המיוחד, ופיזרתי את כל העננים לחופשה ו...כלום`` הסתכלתי עליו כשהוא דיבר, רק עכשיו שמתי לב ששערות ראשו קוצצו לקצר מאד –תסרוקת אופנתית שלא ממש התאימה לו...אולי כי הוא רזה כל כך בתקופה האחרונה, הוא באמת נראה מיוסר – הקשחתי את לבי. ``כל פעם שאתה לא מצליח אתה מגיע אלי בלילה, עייף ומותש ואני צרכה לספוג את העייפות שלך את הטרוניות שלך, להרגיע לנחם...תגיד לי מה אתה רוצה? אני – אין לי תשובות בשבילך,אין לי כוחות מיוחדים – אין``. הוא מצמץ בעיניו בעייפות גדולה ששימחה את לבי, הושיט אלי את ידו כמו מנסה לגעת, והחזיר אותה לכיס חולצתו הענקית ``את מבינה, ניסיתי, ממש ניסיתי, אין דבר שלא ניסיתי, אפילו עשיתי דיאטה, הפסקתי לאכול את הקצפת שעל ההרים המושלגים, לא נוגע בפסגות יותר, גם לא בקרקעית – כמעט צום מוחלט,לא מחפש יותר פיתיונות, לא פועל – רק משקיף, וכלום – דבר לא השתנה`` הזזתי את הכרית בחוסר נוחות והסתכלתי עליו מזווית עייני, ``אם כך אולי תבין את הרמז ודיי?`` ראיתי איך הוא מתקפל בתוך עצמו זז בחוסר נוחות מתכווץ כמעט לגמרי, אבל לא מוכן להרפות ``איך את מסוגלת להגיד לי דבר שכזה, אני בא לקבל ממך תמיכה, עזרה, ואת כל מה שיש לך להגיד לי זה דיי מספיק?! אני לא מאמין`` חייכתי לעצמי מושיטה לעברו את ידי הקטנה, נוגעת בשרוול חולצתו האפורה – הענקית ``טוב תירגע לא התכוונתי להרגיז.. אמונה היא משהו רציני וכבד נעזוב אותה בצד... אולי תחליף את המקל שלך? בפעם הקודמת זה עזר..`` מלמלתי ``את לא מבינה כלום`` הוא שילב את רגליו תחתיו משפשף בהיסח הדעת את עיניו הענקיות העמוקות, שפעם נתנו לי ולכולנו את התחושה... ``החלפתי בוודאי שהחלפתי ו..כלום, דבר לא זז, החלפתי אפילו את הנעליים את הבגדים, גזזתי את הזקן, הפסקתי ללבוש את השמלות הלבנות שאת תמיד צוחקת עליהן, ו..כלום. החלפתי את המראה שלי, החלפתי את הגישה שלי,הפסקתי להגיע בלילה, הגעתי בבוקר,וחוזר חלילה, הפסקתי לשבת על העננים, הפסקתי לשחק מחבואים – וכלום...אני מותש`` התיישבתי במיטה, מבינה שזה הולך להיות לילה ארוך, חושבת במהירות איך לסיים את השיחה לפני שהוא יתנחל אצלי ולא יצא. ``תקשיב, אני באמת רוצה לעזור אבל אין לי מושג איך, הצעתי את כל מה שהיה לי להציע לך – לא נשאר דבר שלא נגענו בו..אלא אם כן.....`` ושתקתי מחייכת לעצמי ברשעות מה. ``מה, מה, תגידי לי מה עובר לך בראש? אני מוכן לשמוע הכל, דברי איתי`` `` אל תלחץ, אני חושבת, אני לא רוצה לתת לך סתם עצה, אני חושבת, תן לי לנשום, רגע – תירגע`` הסתכלתי עליו שוב על הכתפיים החזקות והמוצקות על הפנים המיוסרים על הידיים הארוכות שמגיעות לכל מקום שהוא בוחר, על הרגלים היציבות שדורכות בכל מקום שהוא רק חפץ בו... ``מה דעתך להגיע עד לשם?`` ראיתי את הכיווץ של כתפיו והמשכתי באומץ רב, ``מדוע שלא תנסה הפעם להגיע עד לשם? ניסית הכל... אז אולי באמת זה הפתרון, תגיע, תיגע ותראה מה יקרה...`` חייכתי לעצמי מרוצה מתמיד. ``את באמת חושבת שזה הפתרון, כלומר אני לא מפקפק בדרך חשיבתך, אני מוכן לעשות הכל, אם תבטיחי לי שזה הפתרון`` הוא נראה נבוך ומבולבל, ``רק שלפעמים הפתרונות שלך לא ברורים לי עד סופם``. צחקתי בקול גדול ``אתה יודע יש לך חוצפה בלתי רגילה, גם מתנחל אצלי במיטה, גם מפריע לשנתי, ועוד יש לך חוצפה לפקפק בדברי...`` עשיתי את עצמי נעלבת כדי שאהיה אמינה עד כמה שאפשר, יודעת שזה יעבוד עליו. הוא מייד התיישר, מותח את חזהו ונושם נשימה ארוכה, ``אם את אומרת... אני יודע שאת לא תאכזבי אותי, אני מוכן לנסות הכל... רוצה להצטרף אליי? `` ``לא`` התחלחלתי רק זה עוד חסר לי ללוות אותו במסע שלו. ``לא`` מלמלתי הפעם בעדינות ``צא לך למסע הזה, תיגע בשמיים, תעבור אותם אל תעצור הפעם, תגיע לשם – לאופק, תיגע בו.. אם תצליח... והכל יסתדר, אבל זכור, אתה חייב לגעת באופק – חייב`` ראיתי את החיוך העדין מתפשט על פניו, ידעתי שהצלחתי..למדתי מהטוב שבטובים. את כל הפרטים החיוניים לא מסרתי, למה לי? הוא הרי חושב שהוא כל יכול – אז שיוכיח,הוא ימצא אותם בעצמו או - שלא, אבל לפחות יהיו לי כמה לילות שקטים...הדרך לשם ארוכה.. ``תודה לך יקירתי, ידעתי שתעזרי לי, אני מבטיח לחזור ולספר לך על כל הצלחותיי ואם תרצי להצטרף רק תודיעי לי, אני אסיים את סידוריי ואצא`` הוא חייך במלוא פיו, אור חזק מקיף את פניו, אור שתמיד גרם לי לחוסר נוחות, הוא התרומם ממיטתי ויצא בשקט מהחדר, מותיר אחריו שובל לא ברור של משהו מוכר, מעורבב בצבעים כהים ובהירים עדינים וחזקים. הסתובבתי שוב במיטתי, מארגנת בקפדנות את הכריות והסדין מהדקת היטב את השמיכה סביבי מלווה אותו במבטי,בוחנת אותו, כשהוא יוצא בריחוף קל מחדרי כשהוא מנפנף לי בידיו הגדולות. סוף סוף נזכה כולנו בשקט, ייקח לו הרבה זמן למצוא את האופק ולגעת בו... ביי, בהצלחה במסע, צעקתי לעברו, ושמעתי את ההד העונה לי ``ביי יקירתי מבטיח לחזור במהירות... רות, רות, רות .`` מחייכת לעצמי עצמתי את עייני ממתינה לחלום הראשון שיצבע את הלילה בגוונים המיוחדים שלו...