``הוא``
יושבת פה בבוקר הזה של השבוע החדש ומהרהרת ב``הוא``. לא רק ה``הוא`` הפרטי שלי, אלא ה``הוא`` הכללי הזה, מושג ה``הוא``... שבמקרים הפוכים, באותה מידה יכול גם להיות ``היא``. הזוגיות... אחחחח הזוגיות... כל כך חמקמקה... כל כך מתעתעת... שמעתי פעם משפט שאמר שאנחנו עסוקים כל החיים בלחפש את המישהו המושלם בשבילנו, ואז, כשאנחנו מוצאים אותו, אנחנו מקדישים את שאר הזמן לניסיון לשנות אותו... מוכר לכם? כי הזוגיות, בן הזוג, הוא המראה הכי קרובה שלנו. מראה אמרתי? מה מראה, זכוכית מגדלת! את כל הנושאים הלא פתורים שלנו בתוכנו, הוא בא לשקף לנו. לתת לנו הזדמנות לעבוד עליהם. את כל מה שאנחנו לא מקבלים בעצמנו, הוא נמצא שם בשביל שנעמיס עליו. אז תתארו לכם כמה אנשים יש שם, בתוך הזוגיות... הוא ואני, אימא שלו ואימא שלי, אבא שלו ואבא שלי, אחים, יחסים בתוך המשפחה, דפוסים שהופנמו וקועקעו בנו... אוףףףףףף ולנו תמיד אמרו שבזוגיות יש רק שניים... ואני, בדרכי הפתלתלה בנבכי הזוגיות, נדהמת לגלות כל פעם מחדש איך זה כמעט לא משנה מי זה שם, מולי. כי אני שם. ואני פועלת כמו שאני פועלת. כמו שאני יודעת לפעול, מתוך האמונות שלי, מתוך הדפוסים שלי, מתוך מה שמפעיל ומניע אותי. והוא, כמובן, פועל מתוך המקומות הלא פתורים שלו. אז בשורה התחתונה, מה יש לנו כאן? משהו שדומה לשיח חרשים... ואיך זזים מזה? זו העבודה הגדולה. לזוז בזוגיות זה לזוז בפנים. האחד נובע מהשני, מתחיל בו ונגמר בו. מודעות. רובד אחר רובד אנחנו מוכנים לבדוק, להסתכל, לראות, לקבל... ומכאן השינוי. לא לוותר, לא להיכנע למוח המפטפט: ``הוא כזה...``, ``אם הוא היה אחרת``... ``יש עוד הרבה דגים בים``... להקשיב לזה ולבדוק, לראות מאיפה זה באמת בא... עם הקושי, עם הדמעות, עם ההתנגדויות... להיות ערים וקשובים. לחצוב בסלע. קריעת ים סוף. אה, כן, ויש גם פרס בסוף... זוגיות עובדת זה פרס ענק... משנה חיים... מה, לא? מהורהרת, אילה
יושבת פה בבוקר הזה של השבוע החדש ומהרהרת ב``הוא``. לא רק ה``הוא`` הפרטי שלי, אלא ה``הוא`` הכללי הזה, מושג ה``הוא``... שבמקרים הפוכים, באותה מידה יכול גם להיות ``היא``. הזוגיות... אחחחח הזוגיות... כל כך חמקמקה... כל כך מתעתעת... שמעתי פעם משפט שאמר שאנחנו עסוקים כל החיים בלחפש את המישהו המושלם בשבילנו, ואז, כשאנחנו מוצאים אותו, אנחנו מקדישים את שאר הזמן לניסיון לשנות אותו... מוכר לכם? כי הזוגיות, בן הזוג, הוא המראה הכי קרובה שלנו. מראה אמרתי? מה מראה, זכוכית מגדלת! את כל הנושאים הלא פתורים שלנו בתוכנו, הוא בא לשקף לנו. לתת לנו הזדמנות לעבוד עליהם. את כל מה שאנחנו לא מקבלים בעצמנו, הוא נמצא שם בשביל שנעמיס עליו. אז תתארו לכם כמה אנשים יש שם, בתוך הזוגיות... הוא ואני, אימא שלו ואימא שלי, אבא שלו ואבא שלי, אחים, יחסים בתוך המשפחה, דפוסים שהופנמו וקועקעו בנו... אוףףףףףף ולנו תמיד אמרו שבזוגיות יש רק שניים... ואני, בדרכי הפתלתלה בנבכי הזוגיות, נדהמת לגלות כל פעם מחדש איך זה כמעט לא משנה מי זה שם, מולי. כי אני שם. ואני פועלת כמו שאני פועלת. כמו שאני יודעת לפעול, מתוך האמונות שלי, מתוך הדפוסים שלי, מתוך מה שמפעיל ומניע אותי. והוא, כמובן, פועל מתוך המקומות הלא פתורים שלו. אז בשורה התחתונה, מה יש לנו כאן? משהו שדומה לשיח חרשים... ואיך זזים מזה? זו העבודה הגדולה. לזוז בזוגיות זה לזוז בפנים. האחד נובע מהשני, מתחיל בו ונגמר בו. מודעות. רובד אחר רובד אנחנו מוכנים לבדוק, להסתכל, לראות, לקבל... ומכאן השינוי. לא לוותר, לא להיכנע למוח המפטפט: ``הוא כזה...``, ``אם הוא היה אחרת``... ``יש עוד הרבה דגים בים``... להקשיב לזה ולבדוק, לראות מאיפה זה באמת בא... עם הקושי, עם הדמעות, עם ההתנגדויות... להיות ערים וקשובים. לחצוב בסלע. קריעת ים סוף. אה, כן, ויש גם פרס בסוף... זוגיות עובדת זה פרס ענק... משנה חיים... מה, לא? מהורהרת, אילה
אני מנסה לברר עם עצמי מה היה אז. את המפתח לתעלומת האושר. אני בטוח שאמצא. עניין של נבירה. עניין של סילוק האגו שבדרך, והתחברות. בואי איתי לגני. גם בו היו פרפרים ותמונות ושחוק. באהבה, איש.