הוא כל כך רגיש...
בני היקר, בן ה-9, קיבל ממני כל כך הרבה דברים וביניהם את הרגישות הרבה. לחיוב ולשלילה. הוא אמן בנשמתו, רגיש לסביבתו אך גם נעלב בקלות ובדיוק כמוני, הדמעות מגיעות לעיניים מיד, מבלי שניתן למנוע או לעצור... עכשיו הוא הגיע לגיל שהילדים כבר שמים לב ומתחליים לקרוא לו בכיין. והוא נעלב עוד יותר... לדוג' : הוא משתתף בחוג טקוונדו ומאוד נהנה אבל אחת לשלושה-ארבעה שיעורים הוא חוזר בוכה וכועס כי עוד פעם צחקו עליו. לפעמים הוא קיבל מכה ובכה, לפעמים הוא רב עם הבנות ובכה וכו'. ובכלל עיקר העימותים הם עם הבנות. הוא מאוד אוהב את החוג ולמרות הקושי הזה מעולם לא הביע רצון לוותר או להפסיק ללכת. וכאן מגיעה השאלה שלי, או יותר נכון הבקשה לעצה - אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם הקושי הזה. אליו עצות לתת לו כדי להתמודד עם הבעיה (גם עם הבכי וגם עם הילדים שצוחקים)? אני חוששת לשדר לו מסר לא נכון. (למשל, שהבעיה היא בו).
בני היקר, בן ה-9, קיבל ממני כל כך הרבה דברים וביניהם את הרגישות הרבה. לחיוב ולשלילה. הוא אמן בנשמתו, רגיש לסביבתו אך גם נעלב בקלות ובדיוק כמוני, הדמעות מגיעות לעיניים מיד, מבלי שניתן למנוע או לעצור... עכשיו הוא הגיע לגיל שהילדים כבר שמים לב ומתחליים לקרוא לו בכיין. והוא נעלב עוד יותר... לדוג' : הוא משתתף בחוג טקוונדו ומאוד נהנה אבל אחת לשלושה-ארבעה שיעורים הוא חוזר בוכה וכועס כי עוד פעם צחקו עליו. לפעמים הוא קיבל מכה ובכה, לפעמים הוא רב עם הבנות ובכה וכו'. ובכלל עיקר העימותים הם עם הבנות. הוא מאוד אוהב את החוג ולמרות הקושי הזה מעולם לא הביע רצון לוותר או להפסיק ללכת. וכאן מגיעה השאלה שלי, או יותר נכון הבקשה לעצה - אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם הקושי הזה. אליו עצות לתת לו כדי להתמודד עם הבעיה (גם עם הבכי וגם עם הילדים שצוחקים)? אני חוששת לשדר לו מסר לא נכון. (למשל, שהבעיה היא בו).