הוא והיא 32
"מה קרה אורנה?" לחש צחי. היא הצביעה על מעטפה לבנה שהיתה ברצפה. "אורנה, אבל מה קרה?" אורנה לא הצליחה להוציא הגה מפיה, מלבד כמה הברות קטועות. היא הייתה חיוורת כסיד.. == צחי לא איבד את עשתונותיו. הוא חשב במהירות מה עליו לעשות כעת, והחליט להוביל את אורנה אל חדר העבודה שלה, שם הושיב אותה מול המחשב. אורנה שיתפה פעולה מלאה, פתחה במהירות קובץ וורד, והחלה מקלידה. אורנה היתה קלדנית, והכתיבה היתה חלק ממנה. היא סיפרה: היו דפיקות בדלת, פתחתי, עמד שם איש אחד עם כובע גרב שחור על הפנים. הוא היה רחב ושרירי, תפס אותי, דחף אותי לקיר, נצמד אלי, הוציא את המעטפה אורנה נעצרה. היא פרצה בבכי.. = "נו איילי, מה את חושבת?" לא יכלה אימה לחכות עוד, ושאלה שתי דקות אחרי שאיילה נכנסה לרכב. "רגע, נראה, אני רוצה לחשוב על זה הלילה". "בסדר מתוקה. שה' ינחה אותך בעצה טובה". כולם עלו על מיטותיהם, ודממה ברוכה שררה בבית. הבוקר אור. אבא קם, אמא קמה, ואיילי עדיין ישנה. אנשים הלכו לעבודה, אנשים התקשרו, ואיילי עדיין ישנה. אבל אז הגיע טלפון מבית הרב. צריכים תשובות. ממשיכים או לא. כמה דקות. אמא הולכת להעיר את איילי. איילי קמה מנומנמה, ושואלת בקול צרוד: "מה? ממ, אחר כך.." "לא איילי. צריכים תשובה עכשיו". "אה, בסדר, לא יודעת, אני רוצה עוד פגישה". אמא חוזרת אל הטלפון, ועונה שיש אור ירוק לפגישה נוספת... = הגיעה הפגישה השניה, שוב איפור וצחצוח, תספורת וגילוח, שוב היא סרבה לשתיה, ושוב הוזמנו תפוזים, הפעם איילה לוגמת 2 שלוקים מהתפוזים, כשלוש שעות של דיונים כבדים וצחוק, של שתיקות מביכות, והנאה. פגישה כמו כל זוג. למחרת בבוקר, איילה אמרה שעם כל הכבוד לרב, היא לא חושבת שזה זה.. = הבכי שחרר את החסימה מגרונה של אורנה, והברותיה הצטרפו לצלילים היוצרים מלים. היא סיפרה שהנכנס לביתם הוציא סכין ביד בידו שאינה עטויה כפפה, והצמיד אותה לצווארה. הוא אמר שאם צחי לא יעזוב את האוטו הזה, הוא ירצח אותם. השאיר את המעטפה ויצא... צחי, כשוטר ותיק ומנוסה, פעל במהירות עצומה. הוא העלה מיד את הכל על כתב. פתח את המעטפה, ראה את הציור ומאחוריו את הסכין המטפטפת. הרים אותו ביד עטויה כפפת ניילון למרות שלא האמין שימצא שם טביעות אצבע, אחר כך, סידר את הילדים אצל קרובי משפחה, ניגש אל אורנה וביקש ממנה להתלוות אליו. הם נכנסו לרכבם. הוא התקשר למפקד התחנה: "אני בא אליך עכשיו". בדרך, שוחח איתה מעט, זה הרגיע אותה במשהו, הוא הסביר לה שזה מראה שהעבריין משקשק מפחד, שהרשת סביבו מתהדקת. "לא אכפת לי מה זה אומר" אמרה אורנה "אני רק רוצה שקט ובטחון לי ולמשפחה". צחי ענה לה: "אל תדא.." הוא לא השלים את המשפט. רכב מסחרי גדול, נכנס ברכבם בעוצמה...
"מה קרה אורנה?" לחש צחי. היא הצביעה על מעטפה לבנה שהיתה ברצפה. "אורנה, אבל מה קרה?" אורנה לא הצליחה להוציא הגה מפיה, מלבד כמה הברות קטועות. היא הייתה חיוורת כסיד.. == צחי לא איבד את עשתונותיו. הוא חשב במהירות מה עליו לעשות כעת, והחליט להוביל את אורנה אל חדר העבודה שלה, שם הושיב אותה מול המחשב. אורנה שיתפה פעולה מלאה, פתחה במהירות קובץ וורד, והחלה מקלידה. אורנה היתה קלדנית, והכתיבה היתה חלק ממנה. היא סיפרה: היו דפיקות בדלת, פתחתי, עמד שם איש אחד עם כובע גרב שחור על הפנים. הוא היה רחב ושרירי, תפס אותי, דחף אותי לקיר, נצמד אלי, הוציא את המעטפה אורנה נעצרה. היא פרצה בבכי.. = "נו איילי, מה את חושבת?" לא יכלה אימה לחכות עוד, ושאלה שתי דקות אחרי שאיילה נכנסה לרכב. "רגע, נראה, אני רוצה לחשוב על זה הלילה". "בסדר מתוקה. שה' ינחה אותך בעצה טובה". כולם עלו על מיטותיהם, ודממה ברוכה שררה בבית. הבוקר אור. אבא קם, אמא קמה, ואיילי עדיין ישנה. אנשים הלכו לעבודה, אנשים התקשרו, ואיילי עדיין ישנה. אבל אז הגיע טלפון מבית הרב. צריכים תשובות. ממשיכים או לא. כמה דקות. אמא הולכת להעיר את איילי. איילי קמה מנומנמה, ושואלת בקול צרוד: "מה? ממ, אחר כך.." "לא איילי. צריכים תשובה עכשיו". "אה, בסדר, לא יודעת, אני רוצה עוד פגישה". אמא חוזרת אל הטלפון, ועונה שיש אור ירוק לפגישה נוספת... = הגיעה הפגישה השניה, שוב איפור וצחצוח, תספורת וגילוח, שוב היא סרבה לשתיה, ושוב הוזמנו תפוזים, הפעם איילה לוגמת 2 שלוקים מהתפוזים, כשלוש שעות של דיונים כבדים וצחוק, של שתיקות מביכות, והנאה. פגישה כמו כל זוג. למחרת בבוקר, איילה אמרה שעם כל הכבוד לרב, היא לא חושבת שזה זה.. = הבכי שחרר את החסימה מגרונה של אורנה, והברותיה הצטרפו לצלילים היוצרים מלים. היא סיפרה שהנכנס לביתם הוציא סכין ביד בידו שאינה עטויה כפפה, והצמיד אותה לצווארה. הוא אמר שאם צחי לא יעזוב את האוטו הזה, הוא ירצח אותם. השאיר את המעטפה ויצא... צחי, כשוטר ותיק ומנוסה, פעל במהירות עצומה. הוא העלה מיד את הכל על כתב. פתח את המעטפה, ראה את הציור ומאחוריו את הסכין המטפטפת. הרים אותו ביד עטויה כפפת ניילון למרות שלא האמין שימצא שם טביעות אצבע, אחר כך, סידר את הילדים אצל קרובי משפחה, ניגש אל אורנה וביקש ממנה להתלוות אליו. הם נכנסו לרכבם. הוא התקשר למפקד התחנה: "אני בא אליך עכשיו". בדרך, שוחח איתה מעט, זה הרגיע אותה במשהו, הוא הסביר לה שזה מראה שהעבריין משקשק מפחד, שהרשת סביבו מתהדקת. "לא אכפת לי מה זה אומר" אמרה אורנה "אני רק רוצה שקט ובטחון לי ולמשפחה". צחי ענה לה: "אל תדא.." הוא לא השלים את המשפט. רכב מסחרי גדול, נכנס ברכבם בעוצמה...