הוא והיא 27
למחרת, דניאל שוחרר מבית החולים. החשד הוסר מעליו כמובן, ולכן ליווי המשטרה תוכנן להפסק. הוריו היו בהתלבטות שכן בבית החולים שמרו עליו שוטרים שמירה צמודה, אך בבית אין שום שמירה, ופנו לרב. הרב הכריע שישוב לביתו ו"יהיה בסדר בעז"ה". דניאל היה בביתו, משועמם. למרות שאהב ללמוד, ראשו לא יכל לעסוק בכך. תחת לימוד הופיעו בראשו זכרונות מהאירוע, כל מיני מחשבות מה היה קורה אם.., וגם זכרון שהוא היה בכלל בדרכו לשאול על שידוך. הוא הבין מהוריו שבשלב זה, לפחות עד שתסתיים החקירה הראשונית, לא מתחילים עם השידוך. הטלפון צלצל, דברו מביתו של הרב. "תבוא עכשיו. אל תדאג, לא קרה משהו מיוחד". הוא הגיע. עם אביו. = גם איילה די התאוששה. היא לא זכרה לפרטים את התנהגותה בשעת הטראומה, ואפילו רצתה ללכת לסמינר. אך הוריה לא הניחו לה לעשות זאת. אמה, שכבר לא יכלה להעדר מהעבודה הלכה לעבודתה, אך אביה נשאר עמה בבית. הוא הסתגר בחדרו, משם מארגן את כל ענייניו. גם איילה היתה משועממת. המון מחשבות צפו במוחה. פתאום היא נזכרה שלא מזמן אביה שאל אותה על שידוך. היא שאלה את אביה על כך, והוא אמר לה שכדאי להמתין עם זה עכשיו. הטלפון צלצל ואביה ניגש לענות. הרב ביקש שאיילה תגיע לביתו בעוד שלש שעות. היא הגיעה. עם אביה. הם התבקשו להמתין בחוץ. = בחדרו של הרב חיכו כבר שני חוקרים. הרב קרא לדניאל. "אני יודע שקבלתם מכתב לבית. כעת שני החוקרים יחקרו אותך. אל תפחד, תספר להם כל מה שקרה. זה בסדר גמור". החקירה התחילה, הרב ישב בצד והקשיב. דניאל סיפר כל מה שקרה. הוא התחיל בכך שרצה לשאול על השידוך, המשיך בכך שנרדם באוטובוס, שרצה לחזור על עקבותיו, שהרגיש צמא, שנכנס אל החנות הקטנה, ואז תאר בבהירות את כל מה שארע. החוקרים מצידם המטירו עליו מאות שאלות במהלכה של החקירה. בודקים פרטים, נתונים, מעייפים אותו, ומתישים אותו. לאחר כשלש שעות, הוא כבר הרגיש שאינו יכל להמשיך בחקירה. מוחו הרגיש חלול. עיניו נתקלו בספרות שהיו כתובות על דף a4 לבן וחלק. הן עקבו בסתמיות אחר הספרות. 054-7123256. סתם מספר. אבל כעיניו המשיכו אל מעל למספר הן נעצרו. "איילה" היה כתוב שם. מוחו החל מעביר את הנתונים פנימה. רוצה לזכור את המספר. הוא פירק אותו לחלקים. 054 "זה יהיה לי קל לזכור" אח"כ 71. אח"כ 23 אח"כ 256. הוא שינן את הספרות בליבו. אינו שם לב לנעשה סביבו. החוקרים שהבינו שהוא עייף, הציעו לו לנוח מעט ולשתות משהו לפני המשך החקירה. הוא קפץ על המציאה הסכים, ורשם את המספר בזכרון הפלאפון שלו. לאחר עשר דקות של מנוחה, נחקר שוב במשך כשעה, ואז "שוחרר". דניאל יצא החוצה, מותש וסחוט. ואז, הוא ראה אותה. היא גם הביטה בו. המבטים הצטלבו. עיניו אורו. הוא הביט בה ארוכות. מבט ישיר אל העיניים. הכל בשברירי שניות.ואז המשיך בדרכו אל המטבח ללגום מים. במטבח הוא לא יכל להתאפק. הוציא את הפלאפון שלו, וחייג אליה. "השיחה מועברת לתא הקולי" המכשיר החל להקליט. הוא שתק. אחרי דקה של שתיקה הוא ניתק. למחרת, הפלאפון שלו צלצל. על הצג הופיע המספר 054-7123256
למחרת, דניאל שוחרר מבית החולים. החשד הוסר מעליו כמובן, ולכן ליווי המשטרה תוכנן להפסק. הוריו היו בהתלבטות שכן בבית החולים שמרו עליו שוטרים שמירה צמודה, אך בבית אין שום שמירה, ופנו לרב. הרב הכריע שישוב לביתו ו"יהיה בסדר בעז"ה". דניאל היה בביתו, משועמם. למרות שאהב ללמוד, ראשו לא יכל לעסוק בכך. תחת לימוד הופיעו בראשו זכרונות מהאירוע, כל מיני מחשבות מה היה קורה אם.., וגם זכרון שהוא היה בכלל בדרכו לשאול על שידוך. הוא הבין מהוריו שבשלב זה, לפחות עד שתסתיים החקירה הראשונית, לא מתחילים עם השידוך. הטלפון צלצל, דברו מביתו של הרב. "תבוא עכשיו. אל תדאג, לא קרה משהו מיוחד". הוא הגיע. עם אביו. = גם איילה די התאוששה. היא לא זכרה לפרטים את התנהגותה בשעת הטראומה, ואפילו רצתה ללכת לסמינר. אך הוריה לא הניחו לה לעשות זאת. אמה, שכבר לא יכלה להעדר מהעבודה הלכה לעבודתה, אך אביה נשאר עמה בבית. הוא הסתגר בחדרו, משם מארגן את כל ענייניו. גם איילה היתה משועממת. המון מחשבות צפו במוחה. פתאום היא נזכרה שלא מזמן אביה שאל אותה על שידוך. היא שאלה את אביה על כך, והוא אמר לה שכדאי להמתין עם זה עכשיו. הטלפון צלצל ואביה ניגש לענות. הרב ביקש שאיילה תגיע לביתו בעוד שלש שעות. היא הגיעה. עם אביה. הם התבקשו להמתין בחוץ. = בחדרו של הרב חיכו כבר שני חוקרים. הרב קרא לדניאל. "אני יודע שקבלתם מכתב לבית. כעת שני החוקרים יחקרו אותך. אל תפחד, תספר להם כל מה שקרה. זה בסדר גמור". החקירה התחילה, הרב ישב בצד והקשיב. דניאל סיפר כל מה שקרה. הוא התחיל בכך שרצה לשאול על השידוך, המשיך בכך שנרדם באוטובוס, שרצה לחזור על עקבותיו, שהרגיש צמא, שנכנס אל החנות הקטנה, ואז תאר בבהירות את כל מה שארע. החוקרים מצידם המטירו עליו מאות שאלות במהלכה של החקירה. בודקים פרטים, נתונים, מעייפים אותו, ומתישים אותו. לאחר כשלש שעות, הוא כבר הרגיש שאינו יכל להמשיך בחקירה. מוחו הרגיש חלול. עיניו נתקלו בספרות שהיו כתובות על דף a4 לבן וחלק. הן עקבו בסתמיות אחר הספרות. 054-7123256. סתם מספר. אבל כעיניו המשיכו אל מעל למספר הן נעצרו. "איילה" היה כתוב שם. מוחו החל מעביר את הנתונים פנימה. רוצה לזכור את המספר. הוא פירק אותו לחלקים. 054 "זה יהיה לי קל לזכור" אח"כ 71. אח"כ 23 אח"כ 256. הוא שינן את הספרות בליבו. אינו שם לב לנעשה סביבו. החוקרים שהבינו שהוא עייף, הציעו לו לנוח מעט ולשתות משהו לפני המשך החקירה. הוא קפץ על המציאה הסכים, ורשם את המספר בזכרון הפלאפון שלו. לאחר עשר דקות של מנוחה, נחקר שוב במשך כשעה, ואז "שוחרר". דניאל יצא החוצה, מותש וסחוט. ואז, הוא ראה אותה. היא גם הביטה בו. המבטים הצטלבו. עיניו אורו. הוא הביט בה ארוכות. מבט ישיר אל העיניים. הכל בשברירי שניות.ואז המשיך בדרכו אל המטבח ללגום מים. במטבח הוא לא יכל להתאפק. הוציא את הפלאפון שלו, וחייג אליה. "השיחה מועברת לתא הקולי" המכשיר החל להקליט. הוא שתק. אחרי דקה של שתיקה הוא ניתק. למחרת, הפלאפון שלו צלצל. על הצג הופיע המספר 054-7123256