"הוא והיא" פרק 23
הוריה הדואגים פנו אל חדרם. היא נשארה לבדה. מחזה הדקירה צף ועלה מולה כל הזמן. זה מה שהכניס אותה להלם. להקפאה. זה לא שהיא לא שמעה את מה שקרה סביבה. הגוף שמע גם שמע, חש את החיבוקים ונהנה מהם, רק שהמח היה עסוק בטראומה. חשכת הליל והבדידות הטיבו עמה, והיא התעוררה מעט מקפאונה. סבה במטתה, ושוב סבה, ושוב. לבסוף קמה בלאט, החליפה את בגדיה לפיג'מה, חטפה פרי מסלסלת הפירות בסלון, אפילו פנתה אל השירותים, וחזרה לישון. לישון לישון ולישון ולשכוח מהמראה שלא נותן לה מנוח. אפס. עצם הנסיון להמלט מן המחזה גרם לו להגיע שוב ושוב ושוב. "שינתה" הפכה לסיוט. חלומות בעתה הקיצוה כל אימת שנמנמה. אבל מהקפאון היא יצאה.. = בבוקר הגיעה אמה אל מיטתה. ניסתה לעורר אותה לקום אל הסמינר. . אפס. איילה התגלגלה במיטתה, פולטת שברי מלים מקוטעות, ולא נתנה ליבה אל אמה. אמה הזעיקה במהירות את אביה. אביה הגיע במהירות, ונוכח כי המצב לא פשוט כלל. כאילו איילה נתקפה שגעון. היא ביקש מאשתו שתזמן באופן בהול את הסגנית, וגם שלא תלך לעבודה. הוא עצמו גם תכנן להשאר בבית, ואף עשה את כל הסידורים עבור כך. הסגנית הגיעה במונית, ועלתה במרוצה שאינה אופיינית לה במדרגות. היא נראתה מבוהלת. מיד כשנכנסה פלטה אל האם: "זה מפחיד מה שקורה היום". "נכון" ענתה האם, מבינה שהסגנית הכבודה מדברת על איילה, מרגישה קצת לא בנוח מול הסגנית המבוהלת. הסגנית המשיכה בדבריה לא נותנת ליבה מי ומה, כמו זורקת אל חלל האויר: "בחנות כאן ליד, שניים שלושה רחובות מכאן, רצחו בעל חנות מכולת. פושעים!! זה מפחיד היום כבר להסתובב ברחובות". "מממה?" לא הבינה אמה של איילה "מה קרה?". "כאן, לא רחוק, רצחו בעל חנות מכולת אחד. נהג המונית סיפר לי. מזעזע. ה' ישמור". ובמעבר חד, כאילו לא אמרה עתה כלום שאלה: "איפה איילה? מה קרה לה?". "לא יודעת" ענתה אמה והמשיכה: "אתמול בלילה עזבנו אותה ככה שתישן ותרגע. בלילה שמעתי אותה קמה, לא זזתי. רציתי שהיא תרגע לבד. היא גם החליפה מבגדים לפיג'מה, הלכה לשירותים, והיום כשאני באה להעיר אותה, היא פולטת לי מילים מגומגמות, לא מתייחסת אליי. אני דואגת, מה כבר יכל לקרות לה? נו, אז מה אם אמרו לאמא שלה שתתקשר?" הסגנית ביקשה לראות את איילה. היא קרבה אליה, הניחה עליה יד בעדינות, ליטפה אותה, לחשה לה שהכל בסדר, ומה שהיא רצתה אתמול זה רק לוודאות עם אמה שזה לא יחזור, אך כלום. היא היתה כמדברת אל הקיר. ישבה על ידה מחצית השעה ושעה, ואיילה לא מגיבה. בסוף קמה הסגנית ממקומה, חיבקה את איילה, ויצאה מן החדר. מחוץ לחדר, היא אמרה לאם הדאוגה והדומעת: "אני לא יודעת מה לעשות, לא נתקלתי בזה ככה בכל שנותי בחינוך. אני חייבת ללכת כעת, אבל אהיה איתכם בקשר רציף". אמה של איילה הודתה לה. הסגנית הזמינה מונית תוך שהיא מפטירה בקול: "מסוכן ללכת כאן ברגל. נראה מה יצא מהחקירה של המשטרה על הרצח הזה של בעל החנות". תוך כחצי דקה איילה היתה על יד הסגנית, טרוטת עיניים וטרופת מבט, וירתה שאלות בקול צרוד: "מה יצא מהחקירה? היא בסדר? הוא בסדר?" = אמו פתחה את המעטפה בחשש, בסקרנות, ובתמיהה. בתוך המעטפה היה דף לבן מקופל. על הדף היתה מצוירת בעט כחול יד על פה. בעצם ציור המסביר: שקט. ומצידו השני של הדף היתה מצוירת סכין מטפטפת....
הוריה הדואגים פנו אל חדרם. היא נשארה לבדה. מחזה הדקירה צף ועלה מולה כל הזמן. זה מה שהכניס אותה להלם. להקפאה. זה לא שהיא לא שמעה את מה שקרה סביבה. הגוף שמע גם שמע, חש את החיבוקים ונהנה מהם, רק שהמח היה עסוק בטראומה. חשכת הליל והבדידות הטיבו עמה, והיא התעוררה מעט מקפאונה. סבה במטתה, ושוב סבה, ושוב. לבסוף קמה בלאט, החליפה את בגדיה לפיג'מה, חטפה פרי מסלסלת הפירות בסלון, אפילו פנתה אל השירותים, וחזרה לישון. לישון לישון ולישון ולשכוח מהמראה שלא נותן לה מנוח. אפס. עצם הנסיון להמלט מן המחזה גרם לו להגיע שוב ושוב ושוב. "שינתה" הפכה לסיוט. חלומות בעתה הקיצוה כל אימת שנמנמה. אבל מהקפאון היא יצאה.. = בבוקר הגיעה אמה אל מיטתה. ניסתה לעורר אותה לקום אל הסמינר. . אפס. איילה התגלגלה במיטתה, פולטת שברי מלים מקוטעות, ולא נתנה ליבה אל אמה. אמה הזעיקה במהירות את אביה. אביה הגיע במהירות, ונוכח כי המצב לא פשוט כלל. כאילו איילה נתקפה שגעון. היא ביקש מאשתו שתזמן באופן בהול את הסגנית, וגם שלא תלך לעבודה. הוא עצמו גם תכנן להשאר בבית, ואף עשה את כל הסידורים עבור כך. הסגנית הגיעה במונית, ועלתה במרוצה שאינה אופיינית לה במדרגות. היא נראתה מבוהלת. מיד כשנכנסה פלטה אל האם: "זה מפחיד מה שקורה היום". "נכון" ענתה האם, מבינה שהסגנית הכבודה מדברת על איילה, מרגישה קצת לא בנוח מול הסגנית המבוהלת. הסגנית המשיכה בדבריה לא נותנת ליבה מי ומה, כמו זורקת אל חלל האויר: "בחנות כאן ליד, שניים שלושה רחובות מכאן, רצחו בעל חנות מכולת. פושעים!! זה מפחיד היום כבר להסתובב ברחובות". "מממה?" לא הבינה אמה של איילה "מה קרה?". "כאן, לא רחוק, רצחו בעל חנות מכולת אחד. נהג המונית סיפר לי. מזעזע. ה' ישמור". ובמעבר חד, כאילו לא אמרה עתה כלום שאלה: "איפה איילה? מה קרה לה?". "לא יודעת" ענתה אמה והמשיכה: "אתמול בלילה עזבנו אותה ככה שתישן ותרגע. בלילה שמעתי אותה קמה, לא זזתי. רציתי שהיא תרגע לבד. היא גם החליפה מבגדים לפיג'מה, הלכה לשירותים, והיום כשאני באה להעיר אותה, היא פולטת לי מילים מגומגמות, לא מתייחסת אליי. אני דואגת, מה כבר יכל לקרות לה? נו, אז מה אם אמרו לאמא שלה שתתקשר?" הסגנית ביקשה לראות את איילה. היא קרבה אליה, הניחה עליה יד בעדינות, ליטפה אותה, לחשה לה שהכל בסדר, ומה שהיא רצתה אתמול זה רק לוודאות עם אמה שזה לא יחזור, אך כלום. היא היתה כמדברת אל הקיר. ישבה על ידה מחצית השעה ושעה, ואיילה לא מגיבה. בסוף קמה הסגנית ממקומה, חיבקה את איילה, ויצאה מן החדר. מחוץ לחדר, היא אמרה לאם הדאוגה והדומעת: "אני לא יודעת מה לעשות, לא נתקלתי בזה ככה בכל שנותי בחינוך. אני חייבת ללכת כעת, אבל אהיה איתכם בקשר רציף". אמה של איילה הודתה לה. הסגנית הזמינה מונית תוך שהיא מפטירה בקול: "מסוכן ללכת כאן ברגל. נראה מה יצא מהחקירה של המשטרה על הרצח הזה של בעל החנות". תוך כחצי דקה איילה היתה על יד הסגנית, טרוטת עיניים וטרופת מבט, וירתה שאלות בקול צרוד: "מה יצא מהחקירה? היא בסדר? הוא בסדר?" = אמו פתחה את המעטפה בחשש, בסקרנות, ובתמיהה. בתוך המעטפה היה דף לבן מקופל. על הדף היתה מצוירת בעט כחול יד על פה. בעצם ציור המסביר: שקט. ומצידו השני של הדף היתה מצוירת סכין מטפטפת....