"הוא והיא" חלק 22
אמה מצאה אותה כך. לא מגיבה. שכובה היתה. לעתים עיניה עצומות, לעתים ישנה, לעתים עיניה פקוחות והיא בוהה. אך לא מגיבה. ניסתה אמה להבין אם ארע לה דבר מה, ניסתה לדובבה, לשוחח עמה, אך מאום. בדקה את חומה, נמצא תקין. צעקה וכעסה, אך שוב, כלום. עיניה הביטו כמזוגגות. אמה מיהרה להזעיק את אביה. אך גם הוא לא הצליח לעשות משהו. קראו איפוא רופא לחדרה, הלה בדק בדיקה יסודית, והכריז בפה מלא. מבחינה גופנית הכל בסדר גמור. הבעיה היא כבר משהו אחר.. הבינו ההורים סברו וקבלו. הורים הם הורים. הדאגה והחשש כרסמו בליבם. רצו לברר שמא דבר מה ארע בסמינר, שמא בדרך קרה משהו. לא ידעו אף ממה לחשוש. אך חששו גם שמא יצא עליה שם לא טוב. כנהוג מנהג הרע בין אנשים חרדים מסוימים. לפיכך המתינו הם מלעשות דבר מה במיוחד, למעט חיבוק שחיבקה אותה אמה ונסיונות לדובבה ללא הפסקה. כשהגיעה שעת הערב הבינו ההורים כי ברירה אין בידם וכי חייבים הם לברר מה קרה בסמינר. ישבו וטכסו עיצה והחליטו: תתקשר האם אל הסגנית. זו ידועה כשומרת סוד. וכך אולי ידעו מה קרה מבלי לחשוש משם רע כלשהו שיצא. אמרו ועשו. לאחר ברכות השלום והנימוסים, ולאחר שהזדהתה, שאלה הסגנית את האם: "נו, איילה אמרה לך למה בקשתי שתתקשרי?". "לא!" ענתה האם. "איילה כלל לא אמרה לי שום דבר". "ככה?" כעסה הסגנית. "שניה. אני רוצה להבין מה קורה כאן" הזדרזה האם לומר. "מה כבר יכל לקרות?" הכעס וקוצר הרוח נשמע היטב בקולה של הסגנית הכבודה. חוצפה שכזאת. ההורים של היום... "שניה. רגע. רגע" קטעה האם בשנית "אני מבקשת שהסגנית לא תעביר הלאה את מה שאני אומרת עכשיו.." הסקרנות ניצתה אצל הסגנית, אם כי לא כיבתה את הכעס, אך לפחות עמעמה במקצת, עד למידה שאפשרה התעניינות והקשבה אמיתית. הסגנית הסכימה לא להעביר את המידע, וכך נודע לה באיזה מצב נמצאת איילה כרגע. רגשות אשמה מילאו את ליבה של הסגנית. בטוחה היתה שכל ההלם הוא בעקבות השיחה ששוחחה עם איילה תלמידתה מוקדם יותר באותו יום. וכי מניין לה לדעת את אשר ארע בחנות? אמנם חשבה כי תגובת הנערה מוגזמת מאוד וחורגת לגמרי מן הפרופרציה. אך כעת כל רצונה היה להשיב את הנערה אל השפיות. לפיכך הסבירה לאם הנערה את אשר שוחחה עם איילה, וביקשה כי תאמר לאיילה בפה מלא כי יכולה היא שתבוא לסמינר למחרת ללא שום חשש. האם אמרה לאיילה את הדברים, אבל היא שוב לא הגיבה. גם הסגנית וגם ההורים היו בטוחים שהמצב הזה הינו כתוצאה מהשיחה של אותו יום, והצורה בה קיבלה איילה את הדברים היא בשל הגיל הזה, גיל הטיפש עשרה, שאמנם לא נמנתה עליו כעת, אך אולי נותר בה מעט שהתפרץ עכשיו. בעצת הסגנית, הוריה הניחו לה לנפשה. אך ליבם היה חרד מאוד למרות כל ההסבר המוזר משהו. לב של הורים!!! = הבחור התעורר מיד בהגיעו אל בית החולים, אך חלש ותשוש היה. המשטרה לא רצתה אותו סתם רק לצורך השלמת חקיר,. לא סתם שני שוטרים עמדו הכן על יד מיטתו וחיכו לרגע בו יתאושש. הקצין חשד בו שהוא לא פחות ממבצע הרצח... "נכון, אין כאן הגיון" אמר הקצין לחבריו החוקרים "אבל יכל להיות שזה הוא דווקא בגלל שאין כאן הגיון. נביא אותו לחקירה, נחקור ונדע. מה נפסיד? למשפחה שלו לא נאמר כלום. רק נאמר שצריכים אותו להמשך החקירה, וכך הם לא יפריעו וינסו להבריח אותו" ובעקבות זאת, שני שוטרים שמרו את מיטתו, ועקבו אחר הנכנסים והמבקרים. הדבר לא היה נח כלל, שכן לא ניתנה לו ולמשפחתו פרטיות. והם אף אמרו את זה פעמים רבות באזני השוטרים. בהתחלה באופן מרומז ואח"כ גם באופן מפורש, ואף בוטה ותקיף. אך השוטרים נותרו צמודים למיטתו ועשו מלאכתם נאמנה למרות אי הנעימות העצומה. המשטרה שמרה עליו כי חשדה בו, המשפחה קצת בשמירה הדוקה זו, אך שניהם לא ידעו כי בעצם הינם מצילים אותו ממוות. = בלילה שלמחרת הרצח, נשמעו נקישות על דלת בית הוריו. נקישות חזקות ודורשות. האם פתחה את הדלת, ומולה נתגלתה מעטפה לבנה. ללא ממוען, וללא שם השולח. ליבה ניבא לה רעות...
אמה מצאה אותה כך. לא מגיבה. שכובה היתה. לעתים עיניה עצומות, לעתים ישנה, לעתים עיניה פקוחות והיא בוהה. אך לא מגיבה. ניסתה אמה להבין אם ארע לה דבר מה, ניסתה לדובבה, לשוחח עמה, אך מאום. בדקה את חומה, נמצא תקין. צעקה וכעסה, אך שוב, כלום. עיניה הביטו כמזוגגות. אמה מיהרה להזעיק את אביה. אך גם הוא לא הצליח לעשות משהו. קראו איפוא רופא לחדרה, הלה בדק בדיקה יסודית, והכריז בפה מלא. מבחינה גופנית הכל בסדר גמור. הבעיה היא כבר משהו אחר.. הבינו ההורים סברו וקבלו. הורים הם הורים. הדאגה והחשש כרסמו בליבם. רצו לברר שמא דבר מה ארע בסמינר, שמא בדרך קרה משהו. לא ידעו אף ממה לחשוש. אך חששו גם שמא יצא עליה שם לא טוב. כנהוג מנהג הרע בין אנשים חרדים מסוימים. לפיכך המתינו הם מלעשות דבר מה במיוחד, למעט חיבוק שחיבקה אותה אמה ונסיונות לדובבה ללא הפסקה. כשהגיעה שעת הערב הבינו ההורים כי ברירה אין בידם וכי חייבים הם לברר מה קרה בסמינר. ישבו וטכסו עיצה והחליטו: תתקשר האם אל הסגנית. זו ידועה כשומרת סוד. וכך אולי ידעו מה קרה מבלי לחשוש משם רע כלשהו שיצא. אמרו ועשו. לאחר ברכות השלום והנימוסים, ולאחר שהזדהתה, שאלה הסגנית את האם: "נו, איילה אמרה לך למה בקשתי שתתקשרי?". "לא!" ענתה האם. "איילה כלל לא אמרה לי שום דבר". "ככה?" כעסה הסגנית. "שניה. אני רוצה להבין מה קורה כאן" הזדרזה האם לומר. "מה כבר יכל לקרות?" הכעס וקוצר הרוח נשמע היטב בקולה של הסגנית הכבודה. חוצפה שכזאת. ההורים של היום... "שניה. רגע. רגע" קטעה האם בשנית "אני מבקשת שהסגנית לא תעביר הלאה את מה שאני אומרת עכשיו.." הסקרנות ניצתה אצל הסגנית, אם כי לא כיבתה את הכעס, אך לפחות עמעמה במקצת, עד למידה שאפשרה התעניינות והקשבה אמיתית. הסגנית הסכימה לא להעביר את המידע, וכך נודע לה באיזה מצב נמצאת איילה כרגע. רגשות אשמה מילאו את ליבה של הסגנית. בטוחה היתה שכל ההלם הוא בעקבות השיחה ששוחחה עם איילה תלמידתה מוקדם יותר באותו יום. וכי מניין לה לדעת את אשר ארע בחנות? אמנם חשבה כי תגובת הנערה מוגזמת מאוד וחורגת לגמרי מן הפרופרציה. אך כעת כל רצונה היה להשיב את הנערה אל השפיות. לפיכך הסבירה לאם הנערה את אשר שוחחה עם איילה, וביקשה כי תאמר לאיילה בפה מלא כי יכולה היא שתבוא לסמינר למחרת ללא שום חשש. האם אמרה לאיילה את הדברים, אבל היא שוב לא הגיבה. גם הסגנית וגם ההורים היו בטוחים שהמצב הזה הינו כתוצאה מהשיחה של אותו יום, והצורה בה קיבלה איילה את הדברים היא בשל הגיל הזה, גיל הטיפש עשרה, שאמנם לא נמנתה עליו כעת, אך אולי נותר בה מעט שהתפרץ עכשיו. בעצת הסגנית, הוריה הניחו לה לנפשה. אך ליבם היה חרד מאוד למרות כל ההסבר המוזר משהו. לב של הורים!!! = הבחור התעורר מיד בהגיעו אל בית החולים, אך חלש ותשוש היה. המשטרה לא רצתה אותו סתם רק לצורך השלמת חקיר,. לא סתם שני שוטרים עמדו הכן על יד מיטתו וחיכו לרגע בו יתאושש. הקצין חשד בו שהוא לא פחות ממבצע הרצח... "נכון, אין כאן הגיון" אמר הקצין לחבריו החוקרים "אבל יכל להיות שזה הוא דווקא בגלל שאין כאן הגיון. נביא אותו לחקירה, נחקור ונדע. מה נפסיד? למשפחה שלו לא נאמר כלום. רק נאמר שצריכים אותו להמשך החקירה, וכך הם לא יפריעו וינסו להבריח אותו" ובעקבות זאת, שני שוטרים שמרו את מיטתו, ועקבו אחר הנכנסים והמבקרים. הדבר לא היה נח כלל, שכן לא ניתנה לו ולמשפחתו פרטיות. והם אף אמרו את זה פעמים רבות באזני השוטרים. בהתחלה באופן מרומז ואח"כ גם באופן מפורש, ואף בוטה ותקיף. אך השוטרים נותרו צמודים למיטתו ועשו מלאכתם נאמנה למרות אי הנעימות העצומה. המשטרה שמרה עליו כי חשדה בו, המשפחה קצת בשמירה הדוקה זו, אך שניהם לא ידעו כי בעצם הינם מצילים אותו ממוות. = בלילה שלמחרת הרצח, נשמעו נקישות על דלת בית הוריו. נקישות חזקות ודורשות. האם פתחה את הדלת, ומולה נתגלתה מעטפה לבנה. ללא ממוען, וללא שם השולח. ליבה ניבא לה רעות...