ההלם...
אמרת לי שיש כתבה עלייך בעיתון ושאני אקרא. אמרתי שלא בטוח שאני אצליח והצלחתי. אז הגיע ההלם. להלם הזה דווקא לא ציפיתי. הכרתי אותך בסך הכל לפני חודשיים, אולי אפילו חודשיים וחצי, וכל הזמן ניסית להתיידד איתי. רק בימים האחרונים לטירונות באמת הסכמתי ודיברנו. הרגשתי שאני בכלל לא צריכה לדבר איתך. ואני, אני פשוט כמו תמיד, נקשרת מהר. כשאני נקשרת, אני הולכת עם זה, מתקשרת כשמתגעגעת... אחרי הטירונות עברתי קורס. את כבר במשטרה. כל כך התגעגעתי... במיוחד כי יש בך את הכישרון להגיד את הדברים הנכונים. שנוגעים בול. אז הייתי מתקשרת, ואז כמעט אף פעם לא היית עונה, וגם כשאת עונה אז אין לך זמן לדבר כי היית במשמרת. הייתי שולחת הודעות ולא היית מגיבה, למדתי שאת קוראת אותן את פשוט לא עונה חזרה, רק כשאנחנו מדברות. קבענו להיפגש. זה קרה פעמיים. פעם ראשונה פשוט לא תכננת את זה כמו שצריך , את הזמן ולא יכולת להודיע לי שאת לא באה כי הפלאפון היה בתיקון. פעם שנייה פשוט ישנת. לא שמת אפילו שעון מעורר. עכשיו אני קוראת עלייך בעיתון, וההלם תוקף אותי. הלם רע כזה... הלם מזעזע... שאפילו מישהו שקורא עלייך בעיתון מכיר אותך יותר ממה שאני מכירה אותך. אני מכירה אותך קצת יותר מחודשיים ולא מכירה אותך בכלל. פתאום הכל פה נראה לי מעוות, כאילו אני כאן לבד. כאילו אני מדברת עם עצמי כבר יותר מחודשיים. עכשיו, אחרי שאני מבינה שאני פשוט לא מכירה אותך אני לא יודעת כבר מה לחשוב. אז עכשיו, אחרי ההלם שמתעכל, אני מבינה שמשהו פה באמת לא בסדר, וזה לא בדמיונות שלי (כמו שכמה אנשים מגיבים על החרדת קשרים שלי). בכל מקרה, לא משנה מה יהיה. אני תמיד אוהב את מה שראיתי בך. הדבר היחידי שאני תוהה לגביו הוא לכל דבר יש סיבה ותוצאה... אז למה נכנסת לתוך חיי? ומה אני אמורה ללמוד מזה... יום יבוא ואני אבין. אוהבת אותך
אמרת לי שיש כתבה עלייך בעיתון ושאני אקרא. אמרתי שלא בטוח שאני אצליח והצלחתי. אז הגיע ההלם. להלם הזה דווקא לא ציפיתי. הכרתי אותך בסך הכל לפני חודשיים, אולי אפילו חודשיים וחצי, וכל הזמן ניסית להתיידד איתי. רק בימים האחרונים לטירונות באמת הסכמתי ודיברנו. הרגשתי שאני בכלל לא צריכה לדבר איתך. ואני, אני פשוט כמו תמיד, נקשרת מהר. כשאני נקשרת, אני הולכת עם זה, מתקשרת כשמתגעגעת... אחרי הטירונות עברתי קורס. את כבר במשטרה. כל כך התגעגעתי... במיוחד כי יש בך את הכישרון להגיד את הדברים הנכונים. שנוגעים בול. אז הייתי מתקשרת, ואז כמעט אף פעם לא היית עונה, וגם כשאת עונה אז אין לך זמן לדבר כי היית במשמרת. הייתי שולחת הודעות ולא היית מגיבה, למדתי שאת קוראת אותן את פשוט לא עונה חזרה, רק כשאנחנו מדברות. קבענו להיפגש. זה קרה פעמיים. פעם ראשונה פשוט לא תכננת את זה כמו שצריך , את הזמן ולא יכולת להודיע לי שאת לא באה כי הפלאפון היה בתיקון. פעם שנייה פשוט ישנת. לא שמת אפילו שעון מעורר. עכשיו אני קוראת עלייך בעיתון, וההלם תוקף אותי. הלם רע כזה... הלם מזעזע... שאפילו מישהו שקורא עלייך בעיתון מכיר אותך יותר ממה שאני מכירה אותך. אני מכירה אותך קצת יותר מחודשיים ולא מכירה אותך בכלל. פתאום הכל פה נראה לי מעוות, כאילו אני כאן לבד. כאילו אני מדברת עם עצמי כבר יותר מחודשיים. עכשיו, אחרי שאני מבינה שאני פשוט לא מכירה אותך אני לא יודעת כבר מה לחשוב. אז עכשיו, אחרי ההלם שמתעכל, אני מבינה שמשהו פה באמת לא בסדר, וזה לא בדמיונות שלי (כמו שכמה אנשים מגיבים על החרדת קשרים שלי). בכל מקרה, לא משנה מה יהיה. אני תמיד אוהב את מה שראיתי בך. הדבר היחידי שאני תוהה לגביו הוא לכל דבר יש סיבה ותוצאה... אז למה נכנסת לתוך חיי? ומה אני אמורה ללמוד מזה... יום יבוא ואני אבין. אוהבת אותך