על ההחמצה ועל החרטה
שלום מ. ורה כאשר מת אדם אהוב אנחנו קודם כל כואבים את לכתו. הכאב - פנים רבות לו. אנחנו בוכים על עצמנו, שנהיה חסרים דמות שהיתה משמעותית בזהותנו ולפיכך היתה חלק מאיתנו, אנחנו בוכים על הדמות הזאת עצמה (שהרי היא עצמה כבר לא תבכה עוד), אנחנו בוכים על היעלמו של התווך בינינו לבינה, על הדיאלוג שהיה או יכול היה להיות. לחפעמים דווקא על זה אנחנו בוכים: על שיכול היה להיות דיאלוג נדיר בינינו אבל לא היה; על שהלבבות חיפשו את החוט המקשר ביניהם ולא מצאוהו; על כך שרבים ממפגשינו, שיחותינו, ויכוחינו ומריבותינו עם אותה דמות היו בנאליים כל כך ועתה, כאשר הגופה מונחת לפנינו, לדברים הללו אין משמעות. והרי הלב צמא למשמעות. ההחמצה שדיברתי עליה מלווה איפה בכאב. כל תחושת החמצה היא כאב אבל אני מתכוון לכאב שמקורו אינו רק רציונלי. אני חושב שהתופעות שאת מתארת מתאימות יותר למונח "חרטה" ופחות להחמצה. אני מתחרט על מה שעשיתי ( אך מוטב היה שלא ייעשה) וגם על מה שלא עשיתי וראוי היה שאעשה. נדמה לי שההחמצה שהתכוונתי אליה אני מעט שונה. אין מדובר לדעתי בסוג של חרטה אלא בתחושה קיומית שחורגת ממה שעשיתי או לא עשיתי ונוגעת במה שהייתי, במי שאני, במה שאהיה. ההחמצה בעקבות מותו של אדם יש בה עוצמה חריפה בגין אי הפיכותו של מצב העניינים. יכול להיות שזה פותח מקום לדיון פילוסופי (וקיומי) בשאלה: באיזה מובן יכול הנראטיב, הסיפור שאני מספר לעצמי בהתבונני לאחור על חיי, לתת להם פשר אחר ועמוק. יכול להיות שבסוקרי את קשריי עם אנשים שהיו חלק ממני ומתו אני מגלה שההחמצה מתקנת את עצמה גם דרך הסיפור. החמצה יכולה למצוא "תיקון" (במשמעות העמוקה של ביטוי זה) גם דרך מיצוי של קשרים אחרים, דרך דיאלוג אחר שאני מקיים עם יקיריי שנותרו בחיים ועם עצמי.
