ההחמצה - יאיר לפיד
רציתי לשתף אותכם באחד הקטעים היותר מרגשים ששמעתי בזמן האחרון... ה"החמצה" -יאיר לפיד -------------------- הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם למדו את המילים והצלילים מהקסטות השחוקות, שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים העייפים. אבל, כשהלהקה תעלה לבמה והאורות יידלקו, ונערות רכות שיער יזקפו צוואר יונים לבן, הם לא יהיו. הם לא יגידו לה "אני אוהב אותך", שוב ושבו תרגלו את המילים בחסיון לילה, מול מראות שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו את החולצה, שיפשפו את הג'ינס, הניחו תמונה מתחת לכר, אבל מישהו אחר כבר יגיד לה אתה מילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם, לא יהיו להם ילדים, כשתשמע צווחת עולם ראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול הגדול והארוך אל המדבר הצהוב. חבלי סנפלינג לא יתגוללו את תא המטען כנחשים, המדורה לא תידלק. גיטרת העץ המעוטרת בסטיקרים לא תישלף, אף אחד לא יישכח אתה בית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך נקיק צר, הם לא יהיו שם. הם לא ינעצו טלכרד כחול לטלפון אפור ולא יודיעו שהגיעו ולא יודיעו שלא. הם אל ישקרו שהכל בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם הכל ומספיק כסף "תודה אמא". בשבת, ישאירו להם את המפתחות של המכונית אבל הם לא יהיו שם כדי לקחת אותם. הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן המרובים שלהם. תמיד ישארו "סמלים ראשונים", סמ"ר אבי, סמ"ר צחי, רס"ב אורי, סגן אבני... הגדוד שלהם יגיע לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה הם לא יהיו שם! הם לא ילמדו בפקולטה של החיים, לא בישיבה ולא באוניברסיטה. "מאה שנות בדידות" לנצח ישאר פתוח בעמוד 120, בית"ר ירושלים תמיד תשאר אלופת המדינה, התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות. כ"כ הרבה דברים יש להם לדעת, בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם כדי ללמוד אותם. כשהם מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו, אבל הכאב האמיתי הוא , בגלל מי שהם כבר לא יהיו!
רציתי לשתף אותכם באחד הקטעים היותר מרגשים ששמעתי בזמן האחרון... ה"החמצה" -יאיר לפיד -------------------- הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם למדו את המילים והצלילים מהקסטות השחוקות, שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים העייפים. אבל, כשהלהקה תעלה לבמה והאורות יידלקו, ונערות רכות שיער יזקפו צוואר יונים לבן, הם לא יהיו. הם לא יגידו לה "אני אוהב אותך", שוב ושבו תרגלו את המילים בחסיון לילה, מול מראות שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו את החולצה, שיפשפו את הג'ינס, הניחו תמונה מתחת לכר, אבל מישהו אחר כבר יגיד לה אתה מילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם, לא יהיו להם ילדים, כשתשמע צווחת עולם ראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול הגדול והארוך אל המדבר הצהוב. חבלי סנפלינג לא יתגוללו את תא המטען כנחשים, המדורה לא תידלק. גיטרת העץ המעוטרת בסטיקרים לא תישלף, אף אחד לא יישכח אתה בית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך נקיק צר, הם לא יהיו שם. הם לא ינעצו טלכרד כחול לטלפון אפור ולא יודיעו שהגיעו ולא יודיעו שלא. הם אל ישקרו שהכל בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם הכל ומספיק כסף "תודה אמא". בשבת, ישאירו להם את המפתחות של המכונית אבל הם לא יהיו שם כדי לקחת אותם. הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן המרובים שלהם. תמיד ישארו "סמלים ראשונים", סמ"ר אבי, סמ"ר צחי, רס"ב אורי, סגן אבני... הגדוד שלהם יגיע לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה הם לא יהיו שם! הם לא ילמדו בפקולטה של החיים, לא בישיבה ולא באוניברסיטה. "מאה שנות בדידות" לנצח ישאר פתוח בעמוד 120, בית"ר ירושלים תמיד תשאר אלופת המדינה, התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות. כ"כ הרבה דברים יש להם לדעת, בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם כדי ללמוד אותם. כשהם מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו, אבל הכאב האמיתי הוא , בגלל מי שהם כבר לא יהיו!