שאלות לעצמי
זהירות חפירה! המטרה: הוזלת מחירי ביטוח החובה לדו-גלגלי לתעריפים שפויים שדומים למה שהיו בתחילת שנות ה- 2000, לפני שניקנקו אותנו, תעריפים סבירים שיאפשרו לנו, ציבור רוכבי הדו-גלגלי, להמשיך לנסוע על דו-גלגלי מבלי לפשוט רגל. מי זה הציבור שלנו? ובכן הציבור מורכב ממספר גדול מאוד של פרטים, שלכל אחד מהם דעה ורצון משלו, עבודה משלו, חיים וצרות כספיות משלו. חלקו הגדול אדיש לחלוטין. אי אפשר להכריח אותו לזוז, הם לא חיילים של אף אחד, זה לא כל עובדי תעשי אווירית שאם הם לא עומדים שמאל ימין לבקשת הוועד, פשוט מטפלים בהם בסנקציות פנימיות. חלקם לא משלם בכלל ביטוח, חלקם חושב שזה לא משפיע עליו, חלקם רוכבי שטח שלא טרחו להזיז אצבע בזמן המאבק. חלקם שליחים על קטנועים שאמנם הצטרפו למאבק כי זה היה מגניב להפסיד שעתיים בשליחויות, אבל בסופו של דבר הם אלה שבגללם הביטוח שלנו גבוה. הציבור שלנו מורכב גם מרוכבים מבוגרים שנוסעים על אופנועים בשווי משכורת חודשית של שרי אריסון, ואמנם רוב מובילי מטה המאבק די ענו לקריטריון הזה, אבל שאר ההארליסטים והבימריסטים וכל המפונקים לא ממש מעניין אותם כל הסיפור הזה. מתוך 100,000 רוכבים על הנייר אולי 150 הם הגרעין הקשה (סיירת ועוד קצת), אולי 500 מוכנים להפסיד יום עבודה פעמיים שלוש אבל לא יותר מזה, ואולי במקרה הטוב 3000-5000 איש אופורטוניסטים שמוכנים להגיע לאנשהו רק אם תהיה הופעה וקציצות, או לחלופין יפעילו אותם בצורה שעד היום לא היה לנו תקציב להוציא. איך משיגים את המטרה? ניסינו בצעקות, לא הלך מי יודע מה (אם כי בהתחלה כן היתה לנו אהדה). ניסינו בדרכי תחבולה, היה נראה שזה עובד, היתה לנו אהדה בקרב מפלגת השלטון וגם אצל לא מעט פרלמנטרים, אבל האוצר חכם מדי. נחזור לזה תיכף. האם ציבור שרוצה להשיג לעצמו משהו, כל ציבור ולא משנה מהן מטרותיו, האם הוא יכול להשיג אותן ללא תמיכה של הגוף המחוקק? התשובה היא כן. אבל. אבל בתנאי שהציבור הזה יושב על שלטר של משהו. חברת חשמל, רכבות, נמלים, שדות תעופה, בזק, מים, דברים כאלה. כל ציבור אחר, לא משנה כמה הוא צודק, לא יכול בחיים להשיג את מטרותיו אם אין לו את אהדת הגוף המחוקק ושאר הציבור, מבלי שיהיה לו מנוף חזק. וכשאני אומר חזק אני מתכוון ששביתה של פקידות סעד אמנם משביתה את המערכת הרלוונטית, אבל פרט למסכנים שצריכים אותן אף אחד לא מתרגש מזה, כולל הממשלה והכנסת, ולכן המנוף אמנם קיים אבל הוא שווה לתחת. רק ציבור שיושב על שאלטר חזק שגם עובד יכול לכפות את רצונותיו על האוצר והממשלה, וגם אצלם זה לא תמיד עובד בצורה מושלמת (ע"ע הרופאים המתמחים, אם כי יתכן והשאלטר שלהם לא מספיק חזק) האם הציבור שלנו יושב על שלטר של משהו? יש כאלה שיגידו בטח, יושב על השלטר של עורקי התחבורה העיקריים במרכז. האם בכלל יש לנו ציבור. האם הציבור שלנו מאוגד? האם אנחנו יכולים לשלוט עליו, להוציא אותו לרחובות? זוכרים? בשיא הכוח שלנו הגיעו כ- 5000 איש להפגנה ב- 15 בנובמבר 2009. איך נגיע לציבור שלנו עכשיו? כמה יגיעו עכשיו? ועוד אני שואל, האם בכלל יש לנו קייס ציבורי. שהרי זה לא קוטג' ולא אוסם ולא דיור, אלא תכלס בעיני הציבור הכללי אנחנו חבורה של פורעי חוק מפונקים שרוצים להמשיך להתפרע בכביש ולהתנהג בביריונות, ועוד דורשים ששאר ציבור הנהגים ישלם מכיסו עבור זה (ככה האוצר הציג את זה בפעם הקודמת, ואין שום סיבה שהוא לא יעשה זאת שוב, זה פשוט עובד לו). אפשר לומר "זין על הציבור, יש לנו דרישות, שיזדיינו כולם, אנחנו רוצים ככה וככה". אפשר. כן. כמו שלא מבינים את עובדי הרכבת לא יבינו גם אותנו. על הזין שלי. אבל ללא תמיכה ציבורית וללא תמיכה פרלמנטרית וללא יד על השאלטר - לא יודע לאן זה יכול להביא אותנו. תראו מה קרה. ביקשנו שתעריפי הביטוח לדו-גלגלי ירדו, ובארסנל הסיבות לכך הצגנו בין הסיבות העיקריות את עניין קיום שוק דו-גלגלי לטובת מעוטי היכולת, הסטודנטים, החיילים המשוחררים, אלה שאין להם כסף לשלם על רכב. הצגנו את זה יפה מאוד, וזה תפס. זה תפס כל כך יפה, שעכשיו האוצר נתן לנו בדיוק (או בערך) את זה, אבל זרק את הרוכבים הבוגרים יותר, את אלה עם הכסף לקניית אופנועים גדולים וספורטיביים, זרק אותם לכלבים. האוצר לא פראייר. הוא יודע בדיוק איך לעשות מניפולציות, והוא יודע למשל לקחת את עודפי הכסף שיש לו עכשיו בזכות העלאת אחוז הסיבסוד ל- 6%, ולהשתמש בו לא לטובת הוזלת הביטוח אלא לטובת כיסוי הגירעון של הפול, וכל זאת מבלי לספר לנו את האמת. האוצר לא פראייר. גדולים וחזקים מאיתנו נפלו בפח. "רוצים הוזלה למסכנים שאין להם ושבאמת צריכים את אותם קטנועים חבוטים? הנה, קחו הנחה". ככה הם אומרים, ואחרי משפט כזה מה אפשר להגיד להם בחזרה? אולי משהו כמו "כן, אבל זה לא הוגן, אנחנו רוצים הוזלה גם לרוכבי ה- Rים והבימרים הגדולים וההיאבוסות וכל מיני אופנועים עם 180 כ"ס!" אה? ועוד נקודה חשובה: בסוף 2009 היתה לנו תמיכה מלא מעט גופים. גם מבית המחוקקים, גם במידה מסויימת מהמשטרה שהעלימה עין כל עוד לא נחצו קווים אדומים, גם במידה מסויימת מהציבור של אלה שלא הלכו שולל אחרי הטעיות האוצר, גם של הרוכבים עצמם שקיבלו את המסרים שלנו דרך פולגז, מוטו, פייסבוק, הפורום פה, פורום קטנועים, הפורומים של מועדון האופנועים, עלונים, פלאיירים, ולא רק זה, אלא גם בתמיכת היבואנים עצמם שעזרו בכל מה שיכלו לעזור. דווקא המהלך הפוליטי שלכאורה הביא להצלחה, הוא זה שהרחיק מאיתנו את חלקו הגדול של ציבור הרוכבים שסלד מהמעורבות הפוליטית, לא הבין אותה, וראה אותה בעין לא טובה, וכן של היבואנים שאסור היה להם להתערב בתהליך בשום צורה. מה מתוך זה יש לנו היום? מה מתוך זה אנחנו יכולים לבנות בחזרה היום? מה אפשר לשפר בכל זה? אז נניח שנקים בחזרה את מטה המאבק, נאגד בתוכנו שוב את כל האלמנטים השונים, נרים קול צעקה, נביא משרד יח"צ (מי ישלם?), נדפיס פלאיירים וסטיקרים ודגלים וחולצות (מי ישלם?), נפרסם בעיתונות (מי ישלם?) נרים הפגנות הולכות וגדלות, נחסום כבישים וצמתים, נתפוס מקומות חניה, נעשה בלאגאן אחד גדול. ניעצר (חלקנו) אבל נמשיך. חלק מהחיילים (להזכירכם, המחוייבות שלהם היא אפסית למדי) יקבלו דו"חות ובזה הם סיימו את תפקידם בכוח. אנחנו לא באמת ציבור מאוגד, אנחנו לא יכולים לחייב רוכבים להופיע, אנחנו לא יכולים באמת לסגור שאלטר. אז מה אנחנו עושים עכשיו? לצעוק "דפקו אותנו, עכשיו נראה להם"? את זה אפשר, ואם מישהו חושב שזה יעזור, הוא מוזמן לעלות לכנסת ולעשות את זה באוהל. לרוב, זה לא עובד. להתארגן לחסימות והפגנות? ע"ע הציבור האדיש שלנו, ע"ע תמיכת המשטרה שלא תהיה במקרה הזה, ע"ע אורך הרוח ואורך הנשימה של האנשים שלנו. אז? מה עושים? נראה שדי אכלנו אותה, לא?
