ההודעה הזאת שלי?!
ש ל י בגלל קיומו של מישהו אחר מלבדי יש משמעות לכינוי הקניין "שלי". נניח ויש לי ספר, ורק אני קיימת בעולם, הרי שלמשפט "הספר שלי" אין שום משמעות. הלא יש אותי ויש את הספר. שנינו קיימים ולא יותר מכך. אם מגיע אדם נוסף לעולם, הרי שאז המשפט "הספר שלי" מקבל משמעות. מעצם ההגדרה, הספר שייך לי ולא לו. אם כך, צריך בעצם גורם שני או יותר כדי להיות רכושני. הימצאות הגורם השני מעוררת באדם איזה שהוא צורך להגדיר ולשמור על מה ששייך לו. (האם זה אינסטינקט קדמון?!). ובהתאם לכך נוצרים: הבית "שלי" המשפחה "שלי" הבן-זוג "שלי" וכל מה שחיצוני להם הוא בבחינת איום. והאיום גורם לנו להיות חונקים כלפי כל מה ש"שלי". הילדים "שלי" והחברים "שלי" הם חלק מ"אני", ולכן "צריכים" להיות כמו ש"אני" רואה לנכון. ובנוסף: העיר "שלי" הדת "שלי" האדמה "שלי" /המדינה "שלי" - ואגן עליה מפני פולשים זרים. אך האם האדמה באמת שייכת למישהו? מלבד לבורא? האם למישהו יש זכות עליה על פני אחר? האמונות "שלי" הדיעות "שלי". אולי אפשר לראות ב"שלי" הזה ניסיון להגדיר את עצמי. האם אני זקוקה לדברים חיצונייים כדי להגדיר מי אני? ואם ייקחו את הדברים הללו אפסיק להיות אני? ה"שלי" הארור הזה. לו יכולנו להיות קיימים וזהו, ללא צורך בשיוך. לא מה ששלי שלי, ומה ששלך שלך, אלא- הדבר שקיים הוא של עצמו ולא יותר. זה משחרר להוריד את "שלי" מהתפיסה, כי אז הרבה יותר קל לשחרר אנשים, לשחרר רכוש, לשחרר את הראש ואת עצמך. זה מאפשר פתיחות. אין מחשבות שלי או שלך - יש מחשבות. עוד שניה יסתובבו ביקום מחשבות אחרות ואולי הן יבחרו להכנס לכאן דרכי, או דרכך. אין ילדים שלי - יש ילדים. והם יעשו כטוב בעיניהם. ואם יסכימו לקבל את ההדרכה שלי כאמא - מה טוב, ואם לא - אז כנראה שגם זה טוב. אין מדינה שלי - יש אדמה. וכרגע אני יושבת עליה ונעזרת בה, וייתכן שמחר יגיע מישהו אחר. קל ככה גם להיות פתוח לדעות חדשות. כי הכל הוא לא שלי. לסלי של עצמה. (בבהשראת יעל של עצמה).
ש ל י בגלל קיומו של מישהו אחר מלבדי יש משמעות לכינוי הקניין "שלי". נניח ויש לי ספר, ורק אני קיימת בעולם, הרי שלמשפט "הספר שלי" אין שום משמעות. הלא יש אותי ויש את הספר. שנינו קיימים ולא יותר מכך. אם מגיע אדם נוסף לעולם, הרי שאז המשפט "הספר שלי" מקבל משמעות. מעצם ההגדרה, הספר שייך לי ולא לו. אם כך, צריך בעצם גורם שני או יותר כדי להיות רכושני. הימצאות הגורם השני מעוררת באדם איזה שהוא צורך להגדיר ולשמור על מה ששייך לו. (האם זה אינסטינקט קדמון?!). ובהתאם לכך נוצרים: הבית "שלי" המשפחה "שלי" הבן-זוג "שלי" וכל מה שחיצוני להם הוא בבחינת איום. והאיום גורם לנו להיות חונקים כלפי כל מה ש"שלי". הילדים "שלי" והחברים "שלי" הם חלק מ"אני", ולכן "צריכים" להיות כמו ש"אני" רואה לנכון. ובנוסף: העיר "שלי" הדת "שלי" האדמה "שלי" /המדינה "שלי" - ואגן עליה מפני פולשים זרים. אך האם האדמה באמת שייכת למישהו? מלבד לבורא? האם למישהו יש זכות עליה על פני אחר? האמונות "שלי" הדיעות "שלי". אולי אפשר לראות ב"שלי" הזה ניסיון להגדיר את עצמי. האם אני זקוקה לדברים חיצונייים כדי להגדיר מי אני? ואם ייקחו את הדברים הללו אפסיק להיות אני? ה"שלי" הארור הזה. לו יכולנו להיות קיימים וזהו, ללא צורך בשיוך. לא מה ששלי שלי, ומה ששלך שלך, אלא- הדבר שקיים הוא של עצמו ולא יותר. זה משחרר להוריד את "שלי" מהתפיסה, כי אז הרבה יותר קל לשחרר אנשים, לשחרר רכוש, לשחרר את הראש ואת עצמך. זה מאפשר פתיחות. אין מחשבות שלי או שלך - יש מחשבות. עוד שניה יסתובבו ביקום מחשבות אחרות ואולי הן יבחרו להכנס לכאן דרכי, או דרכך. אין ילדים שלי - יש ילדים. והם יעשו כטוב בעיניהם. ואם יסכימו לקבל את ההדרכה שלי כאמא - מה טוב, ואם לא - אז כנראה שגם זה טוב. אין מדינה שלי - יש אדמה. וכרגע אני יושבת עליה ונעזרת בה, וייתכן שמחר יגיע מישהו אחר. קל ככה גם להיות פתוח לדעות חדשות. כי הכל הוא לא שלי. לסלי של עצמה. (בבהשראת יעל של עצמה).
