מלה של שון
New member
הדרך למעלה
כוון ש"הרשיתי" לעצמי לבכות כאן הרבה ולשפוך, אני חושבת שאוי שאני אספר לכם את ההמשך: ביום ראשון אחר הצהריים התעלפתי בעבודה
. זה קרה אחרי שמדדתי סוכר ( אני חולת סכרת נעורים) והערכים שהייתי בהם, אמנם היו גבוהים אך בהחלט לא ברמות שצריכות להביא אותי לאיבוד הכרה. כמובן פינו אותי למיון, שם עשו לי המון בדיקות, השקו אותי דרך הוריד ושיחררו אותי הביתה מבלי שתהיה להם תשובה חד משמעית לגבי הסיבה. ההסבר המתבקש והלא סימפטי, זה שזה פשוט סטרס. מאוד הבהיל אותי מה שקרה, כמה נמוך עוד אני יכולה לפול??? הגוף שלי קרס!!! הרגשתי נורא, הן פיזית והן נפשית. אתמול פניתי לרופאת משפחה/ סכרת שלי וגם אצלה מצאתי את עצמי בוכה בלי שום יכולת להפסיק. ואז זה קרה: אמרתי עד כאן. את מריכה לטפוס שוב את המושכות בידיים שלך, להחזיר לעצמך את השליטה לחיים שלך! אז ככה: פניתי ליעוץ מקצועי, תמיד אמרתי לאנשים אחרים שהחוזק האמיתי זה לבוא ולהגיד" אני צריכה עזרה" ולא "לאכול" הכל לבד. אבל כשזה הגיע לעצמי... התחלתי לעשות חושבים: להחזיר את הדברים לפרופורציה. הרי זה הגיוני שעזיבתו של גבר(לא משנה כמה אני אוהבת אותו) תפיל אותי בצורה כזאת!! ואז הגעתי למסכנה: נניח שאתם עומדים במשך הרבה זמן מול רוח של 95 קמ"ש. עם הזמן אתם לומדים איך להתייצב, איך לקווץ את השרירים ולהאחז בצורה כזאת שהרוח לא תפיל אתכם, וזה מעייף, אך זה מה יש. ואז, יום אחד נעמד משהו או מישהו מאוד גדול בינכם לבין הרוח, וחוסם אותה, ברגעים הראשונים לא תשחררו, אך אחרי כמה זמן העייפות תנצח , ובידיוק ברגע שאתם מרפים, ומאפשרים לשרירים שלכם קצת מנוחה, אותו משהו או מישהו גדול זז הצידה. ואז אותה רוח שבמשך שנים עמדתם איתנים מולה, מעיפה אותכם לכל הרוחות. וזה כואב. מצה שהבנתי מזה, זה שאותו אהוב יקר שהלך ממני, היה סך הכל הדבר הגדול שזז. מה שהפיל אותי זה כל המסביב. כל הדברים שאני מתמודדת איתם כבר שנים. ביקשתי ממנו לבוא ואמרתי לו את זה. זה עשה לי טוב. וזהו. ברגע שהבנתי שאני הכי למטה, הבנתי גם שמכאן הדרך היא רק כלפי מעלה. המטרה הראשונית שלי הושגה היום: עברתי 24 שעות בלי לבכות!!( זה אולי נשמע פאטתי אבל בישבילי כרגע זה המון!) המטרה הבאה זה עוד 24 כאלה. ולאט לאט, עם עזרה, להתמודד עם כל הדברים שגרמו לרוח שלי להיות כ"F חזקה. לעמוד שוב מולה לגרום לה להיות פחות חזקה ממני. וזהו: יום שיש יש לי יומולדת. ביקשתי מכמה אנשים יקרים ואהובים לבוא אליי. להאחז בדברים המאוד טובים שכן יש לי. לשאוב מבם כוחות כדי להצשיך לטפס. הדרך עוד ארוכה. אבל בברגשה באמת יותר טובה. תודה לכם, המון, על "ההקשבה" והתמיכה! וסורי שיצא כזה ארוך, היה לי חשוב לספר לכם!
כוון ש"הרשיתי" לעצמי לבכות כאן הרבה ולשפוך, אני חושבת שאוי שאני אספר לכם את ההמשך: ביום ראשון אחר הצהריים התעלפתי בעבודה
