הגעתי למקום הנכון?!?

[מאמינה7]

הגעתי למקום הנכון?!?

אז אני אתחיל בכך שאמא שלי בחיים (והלוואי שתהיה עד 120) זה לא נראה ככה... היא במצב בריאותי קשה מאוד כבר מספר שנים, השבועות האחרונים נראים כמו חלום רע מאוד..
אמא חולה במחלה קשה ונדירה וחשוכת מרפא... העצב ועיבוד המצב נמשך כבר שנים מרגישה שצריך להכין את עצמי לרגע שאחרי וזה נראה בלתי אפשרי...
כבר שנים שאמא לא באמת אמא, ואני הפכתי לאמ בבית לפני שחשבתי על ללדת, בישלתי עזרתי, ניקיתי.. , עכשיו אמא רק אישה מסכנה מאוד שלא מצליחה למלמל מילים, לעמוד או אפילו לשבת,
סיעודית 100% ולפעמים מנותקת ממה שקורה סביבה... כבר שנים שאני עם אמא אבל בלי... ועכשיו משהפכתי לאמא בעצמי לאוצר כזה הערכה כלפי אמא מתעצמת... והקושי והחוסר מתעצמים...
איזה סבתא נפלאה היא יכלה להיות, כמה היא הייתה עוזרת לי ומבינה אותי, כמה אושר היה נכנס לחייה הרי על זה חלמה כל הזמן.. להיות שם איתנו ובשבילנו והיא שם אבל לא שם...
אז נכון שיש לי אמא אבל זאת לא אמא שלי...!!! כשחמותי מסתכלת על הקטנה שלנו ואומרת "חבל שאמא שלי לא פה" בא לי לצעוק!!! אמא שלך נפטרה בגיל 92!! עם הנכדים מסביבה צלולה ושלווה... ומה עם אמא שלי?!!?
אני חייבת לתת מקום גם לצער של אנשים אחרים על מצבם אבל קשה לי... מקווה שאמצא פה מקום לשתף..
מרגשת לכתוב לכן... תודה

 

[mykal]

כמה מרגש כתבת,

כ"כ מבינה את ההרגשה, של חבל כמה אמא לא יכולה,
להיות כאן (לא פזית) לשמוח, להנות.
אני גם מבינה את ההרגשה של חמותי--חסרת טאקט,
אבל מציעה לך, לא להשתתף איתה, אל תקשיבי--את לא בהשואה איתה, לא בתחרות,
את יכולה לבקש מבעלך-שיאמר לאמא שלו, קצת לומר פחות, אולי להתחשב.
אם לא הניחי.
תהני מהעולל/ית (לא כתבת) תשמחי באוצר שלך.
ומאחלת לך להיות אמא בריאה ושמחה.

 

[מאמינה7]

כל כך מודה על התגובה...

מרגישה שחייבת לפרוק, להוציא, לצעוק את מה שאני מרגישה...
אז אפרט שיש לי תינוקת מקסימה בת 6.5 חודשים.. חושבת הרבה על איך אוכל לספר לה שתדע על הסבתא שלה, אמא שלי,
על איזה אישה חזקה ואמיצה, יפיפייה, חכמה ומטופחת ששנים כבר חולה במחלה ארורה ולא מוכרת שזה מעצים את תחושת הלבד,
יש המון מידע ומודעות למחלות אחרות אבל היא לוקה במחלה חשוכת מרפא שאף אחד לא מכיר.. (סתם לידע כללי נראה כמו ניוון שרירים-אבל זה לא),
אין איך להקל, אין איך לשפר, אין איך לדעת מה יביא איתו המחר... רק לנסות להתכונן לכל תרחיש.. מה שלא באמת אפשרי... מפחדת ורועדת מהמחשבה על היום שאחרי..
אמאלה

 

[mykal]

טוב שבאת לפרוק כאן,

אני כאן לתת כתף, תספרי קצת יותר על העוללית שלך.
אולי היא בכלל דומה לאמא, חצי שנה זה גיל מקסים,
היא כבר מכירה, וכבר מתחילה לנוע, זה הזמן, לחבק ללטף, לשיר לה שירים.

ולגבי אמא אומר לך--כן, תכיני עצמך למחר, תפרדי ממנה,
תאמרי לה תודה על מה שהעניקה לך, תבקשי סליחה, על מה שאולי עשית כילדה.
תספרי לה כמה את אוהבת אותה.
תעזרי לה במה שכן אפשר. זה בכלל לא משנה איך קוראים למחלה,
ובכלל לא חשוב איך נפטרים מהעולם. הגעגועים, קימים, ובצידם הזכרונות.
יש לך משפחה טפחי אותה.
ופעם תאמרי לחמותך--את מצטערת על סבתא רבא שלא מכירה אותה--
ואמא שלי לא מכיה אותה. קצתהתחשבות.
מאחלת לכם טוב.
ותזכרי שאנחנו כאן.