פרופסור דיגו
New member
הגעתי למצב מוזר
שבת שלום, קוראים לי עידו ואני בן 21. לצערי אני אני לא יכול לכתוב כרגע על זוגיות, ובטח שלא על זוגיות שראוי להתגאות בה. מקווה שזה בסדר מבחינתכם לחרוג קצת מהנושא של הפורום... שנתיים אחרי שפחות או יותר "יצאתי מהארון" ירד לי האסימון. החבר הכי טוב שלי הוא הומופוב (שיודע עלי כמובן ומקבל את זה), ועם החברה הכי טובה שלי אני כבר בקושי מדבר כי זה מפריע לחבר שלה (שגם יודע). עם שניהם הקשר מאוד חזק, ועם שניהם אני פוחד שהוא על ערש דווי. קצת יותר משנה חלפה מאז הקשר האחרון (השני) שהיה לי (אם לא מחשיבים את החזרה לחבר הראשון- מעידה קצרה שהתרחשה לפני שנה והחזיקה מעמד שבוע). אני לא מוצא את עצמי בחברה של 100% סטרייטים. אם לא מדובר בחברים הטובים שלי, זה מתחיל לשעמם אותי באיזשהו שלב (נו באמת, כמה כבר אפשר להתלהב מבירה, בחורות ומכוניות?!). יחד עם זאת, אין לי חברים הומואים (ואם יהיו- החבר ההומפוב יפסול את כולם כנראה- כי הם הומואים). אני גם לא רואה את עצמי הופך לחיית-מסיבות-חסרת-עמוד-שדרה-ששום-דבר-לא-מעניין-אותה-מלבד-עצמה. כל ה"סצנה" מושכת אותי מצד אחד, ומעוררת סלידה מהצד השני. כמובן שהצבא, או יותר נכון החוסר וודאות של החודש האחרון שלו, לא ממש מקלים על כל הסיטואציה. אני מרגיש קצת ממולכד. מצד אחד אני לא רואה את עצמי מתנתק מהחברים הטובים והישנים שלי- אנשים שהם באמת כמו אחים בשבילי. מצד שני, אני מפחד שהניסיון להגשים את השאיפות שלי בחיים (שבהכרח כוללות גם הקמת משפחה "שונה") יבוא ביותר מידי קונפליקטים איתם ועם החיים שלהם שבסופו של דבר יכריעו את הקשר בינינו. מצד שלישי אין לי שום אלטרנטיבה. ברור לי שכחברים הם יקבלו אותי, לא משנה מה, אבל אני מפחד שבעל-כורחנו, מכורח המציאות, אנחנו ננתק מגע. אני מפחד שבסוף אני אשאר קירח מכל הכיוונים. אני רוצה להאמין שיום אחד (בתקווה בקרוב) אני באמת אמצא את "האחד", אני רוצה להאמין שיהיו לנו את אותן שאיפות בחיים, ואני רוצה להאמין שאנחנו גם נצליח להגשים אותן. אני רק מקווה שבדרך לשם אני לא אאבד את מה שיש לי היום.
שבת שלום, קוראים לי עידו ואני בן 21. לצערי אני אני לא יכול לכתוב כרגע על זוגיות, ובטח שלא על זוגיות שראוי להתגאות בה. מקווה שזה בסדר מבחינתכם לחרוג קצת מהנושא של הפורום... שנתיים אחרי שפחות או יותר "יצאתי מהארון" ירד לי האסימון. החבר הכי טוב שלי הוא הומופוב (שיודע עלי כמובן ומקבל את זה), ועם החברה הכי טובה שלי אני כבר בקושי מדבר כי זה מפריע לחבר שלה (שגם יודע). עם שניהם הקשר מאוד חזק, ועם שניהם אני פוחד שהוא על ערש דווי. קצת יותר משנה חלפה מאז הקשר האחרון (השני) שהיה לי (אם לא מחשיבים את החזרה לחבר הראשון- מעידה קצרה שהתרחשה לפני שנה והחזיקה מעמד שבוע). אני לא מוצא את עצמי בחברה של 100% סטרייטים. אם לא מדובר בחברים הטובים שלי, זה מתחיל לשעמם אותי באיזשהו שלב (נו באמת, כמה כבר אפשר להתלהב מבירה, בחורות ומכוניות?!). יחד עם זאת, אין לי חברים הומואים (ואם יהיו- החבר ההומפוב יפסול את כולם כנראה- כי הם הומואים). אני גם לא רואה את עצמי הופך לחיית-מסיבות-חסרת-עמוד-שדרה-ששום-דבר-לא-מעניין-אותה-מלבד-עצמה. כל ה"סצנה" מושכת אותי מצד אחד, ומעוררת סלידה מהצד השני. כמובן שהצבא, או יותר נכון החוסר וודאות של החודש האחרון שלו, לא ממש מקלים על כל הסיטואציה. אני מרגיש קצת ממולכד. מצד אחד אני לא רואה את עצמי מתנתק מהחברים הטובים והישנים שלי- אנשים שהם באמת כמו אחים בשבילי. מצד שני, אני מפחד שהניסיון להגשים את השאיפות שלי בחיים (שבהכרח כוללות גם הקמת משפחה "שונה") יבוא ביותר מידי קונפליקטים איתם ועם החיים שלהם שבסופו של דבר יכריעו את הקשר בינינו. מצד שלישי אין לי שום אלטרנטיבה. ברור לי שכחברים הם יקבלו אותי, לא משנה מה, אבל אני מפחד שבעל-כורחנו, מכורח המציאות, אנחנו ננתק מגע. אני מפחד שבסוף אני אשאר קירח מכל הכיוונים. אני רוצה להאמין שיום אחד (בתקווה בקרוב) אני באמת אמצא את "האחד", אני רוצה להאמין שיהיו לנו את אותן שאיפות בחיים, ואני רוצה להאמין שאנחנו גם נצליח להגשים אותן. אני רק מקווה שבדרך לשם אני לא אאבד את מה שיש לי היום.