הגעתי אליה. ט'
אחרי ארבעה חודשים של הרס עצמי מבוקר (לא באמת) חזרתי אליה. הגוף שלי הספיק לקטון ולגדול בינתיים. המחזור הספיק להיות ולהיעלם. אני מצולקת עוד קצת. החיים שלי עברו ספינים. החודשים עלו כלפי מעלה, והאוקטובר הרחוק ההוא שדיברתי עליו כל כך הרבה, הינה הוא כאן. כבר חורף, אני עטופה די טוב. העבירו אותי ברוך אל שמיכת פוך ואפילו היו לי כמה לילות שבהם לא התעוררתי לגלות את התקרה שחורה ואותי בודדה.
אני נכנסת. וההבנה של כמה זמן עבר, נוחתת עלי כשאני רואה שהשיער שלה ארך.
אין לי טיפול יותר, אז אני רוצה לבכות לה על איך ששוב לא הצלחתי לשמור על עצמי. אבל היא לא המטפלת שלי וזה אומר להתחיל לספר סיפורים שלמים מההתחלה. מי זה הגבר ההוא ומי ההוא. מה קרה בדיוק.
אני רוצה לספר לה על התחושה הזאת שיש לי, כאילו אני כמעט מצליחה לזכור אבל לא. ואני רוצה לספר לה איך אני מפחדת, משותקת מפחד. ואיך אני מרגישה שאיבדתי את המעקב אחרי ההחלטות שלי, האם הן נכונות או לא, האם השיקול דעת שלי עוד קיים. ואני רוצה לספר לה איך אני לא מסוגלת לקום מהמיטה אבל אני קמה בכל זאת כי אני מפחדת שאם אשאר בה כל האנשים שאני מדמיינת יחזרו. והמקלחת תתמלא שוב אדום. ואני ארחף מרוב רעב. אז אני קמה בבוקר ומתנדבת כאן ומתנדבת שם ומטפלת באנשים, במי שאפשר, כי אין לי את הכוחות לסבול את עצמי ולו לעוד דקה אחת.
אני רוצה לספר לה שמישהו מתייחס אלי טוב אבל גם רע. אני רוצה לספר לה את כל הדברים שלפעמים מתיישרים לי בראש רק כשאני יושבת בכורסא שלי ומחייכת ושותקת ושותקת ומחייכת. אבל היא לא הפסיכולוגית שלי והפסיכולוגית שלי לא כאן כי יש לה חיים משל עצמה ואני חייבת להפסיק להיות ילדה ולכעוס על זה, אבל אני כל כך ילדה וכל כך כואבת את זה. כי שוב לקחו לי את המקום שלי לפני שהספקתי לקבל אותו באמת. כי היו לי תוכניות להשתפר וכי קיוויתי וכי זה שוב נהרס לי. כי אני תמיד במקום של זו שהייתה צריכה להפנים שאין לה מקום בעולם.
והיא שואלת אותי שאלות ואין לי שום תשובה נכונה, והזכרון שלי בוגד בי כל הזמן. והיא שואלת כרגיל, אחת אחת. להבין את החומרה. אם פגעתי בעצמי. אם אני אובדנית. למה הפסקתי לאכול. כמה זמן זה קורה וכמה זמן זה קורה. ואני עונה. היא שואלת ואני עונה ופתאום נזכרת בעוד משהו ועונה שוב. והקול שלי יציב ושקט ואני מסתכלת לה בעיניים והיא לא יודעת כמה אני משתוקקת שהיא תדע כמה חסרת אונים אני. ואני מזיזה את השיער אל מאחורי האוזן שוב, ונושמת בקצב אחיד וממשיכה לענות על השאלות שלה. כרגיל, מקווה שהיא תדע, שתנחש, שתצליח לקרוא אותי טלפתית אפילו שאני יודעת שזה לא פייר. כי המילים לא יכולות לצאת לי מהפה.
בבקשה, בואי שוב בעוד שבועיים? אוקיי? לא להיעלם. היא אומרת לי לפני שאני יוצאת. ובפעם הראשונה אני מרגישה כאילו אכפת לה. וזה שובר אותי לרסיסים כי אני כל כך צריכה שמישהו יתייחס לכמה שאני מרגישה נטושה. וזה כבר לא מספיק, שאכפת לה. כי היא הפסיכיאטרית. והיא רק נותנת לי מרשם. אני רוצה את הפסיכולוגית שלי, ואת החדר המוגן שלה.
ואפילו שאני מניחה שאין שמץ של הגיון במה שכתבתי עכשיו, ואפילו שזה לא כתוב יפה, אני אהיה אמיצה ואלחץ שלח.
אחרי ארבעה חודשים של הרס עצמי מבוקר (לא באמת) חזרתי אליה. הגוף שלי הספיק לקטון ולגדול בינתיים. המחזור הספיק להיות ולהיעלם. אני מצולקת עוד קצת. החיים שלי עברו ספינים. החודשים עלו כלפי מעלה, והאוקטובר הרחוק ההוא שדיברתי עליו כל כך הרבה, הינה הוא כאן. כבר חורף, אני עטופה די טוב. העבירו אותי ברוך אל שמיכת פוך ואפילו היו לי כמה לילות שבהם לא התעוררתי לגלות את התקרה שחורה ואותי בודדה.
אני נכנסת. וההבנה של כמה זמן עבר, נוחתת עלי כשאני רואה שהשיער שלה ארך.
אין לי טיפול יותר, אז אני רוצה לבכות לה על איך ששוב לא הצלחתי לשמור על עצמי. אבל היא לא המטפלת שלי וזה אומר להתחיל לספר סיפורים שלמים מההתחלה. מי זה הגבר ההוא ומי ההוא. מה קרה בדיוק.
אני רוצה לספר לה על התחושה הזאת שיש לי, כאילו אני כמעט מצליחה לזכור אבל לא. ואני רוצה לספר לה איך אני מפחדת, משותקת מפחד. ואיך אני מרגישה שאיבדתי את המעקב אחרי ההחלטות שלי, האם הן נכונות או לא, האם השיקול דעת שלי עוד קיים. ואני רוצה לספר לה איך אני לא מסוגלת לקום מהמיטה אבל אני קמה בכל זאת כי אני מפחדת שאם אשאר בה כל האנשים שאני מדמיינת יחזרו. והמקלחת תתמלא שוב אדום. ואני ארחף מרוב רעב. אז אני קמה בבוקר ומתנדבת כאן ומתנדבת שם ומטפלת באנשים, במי שאפשר, כי אין לי את הכוחות לסבול את עצמי ולו לעוד דקה אחת.
אני רוצה לספר לה שמישהו מתייחס אלי טוב אבל גם רע. אני רוצה לספר לה את כל הדברים שלפעמים מתיישרים לי בראש רק כשאני יושבת בכורסא שלי ומחייכת ושותקת ושותקת ומחייכת. אבל היא לא הפסיכולוגית שלי והפסיכולוגית שלי לא כאן כי יש לה חיים משל עצמה ואני חייבת להפסיק להיות ילדה ולכעוס על זה, אבל אני כל כך ילדה וכל כך כואבת את זה. כי שוב לקחו לי את המקום שלי לפני שהספקתי לקבל אותו באמת. כי היו לי תוכניות להשתפר וכי קיוויתי וכי זה שוב נהרס לי. כי אני תמיד במקום של זו שהייתה צריכה להפנים שאין לה מקום בעולם.
והיא שואלת אותי שאלות ואין לי שום תשובה נכונה, והזכרון שלי בוגד בי כל הזמן. והיא שואלת כרגיל, אחת אחת. להבין את החומרה. אם פגעתי בעצמי. אם אני אובדנית. למה הפסקתי לאכול. כמה זמן זה קורה וכמה זמן זה קורה. ואני עונה. היא שואלת ואני עונה ופתאום נזכרת בעוד משהו ועונה שוב. והקול שלי יציב ושקט ואני מסתכלת לה בעיניים והיא לא יודעת כמה אני משתוקקת שהיא תדע כמה חסרת אונים אני. ואני מזיזה את השיער אל מאחורי האוזן שוב, ונושמת בקצב אחיד וממשיכה לענות על השאלות שלה. כרגיל, מקווה שהיא תדע, שתנחש, שתצליח לקרוא אותי טלפתית אפילו שאני יודעת שזה לא פייר. כי המילים לא יכולות לצאת לי מהפה.
בבקשה, בואי שוב בעוד שבועיים? אוקיי? לא להיעלם. היא אומרת לי לפני שאני יוצאת. ובפעם הראשונה אני מרגישה כאילו אכפת לה. וזה שובר אותי לרסיסים כי אני כל כך צריכה שמישהו יתייחס לכמה שאני מרגישה נטושה. וזה כבר לא מספיק, שאכפת לה. כי היא הפסיכיאטרית. והיא רק נותנת לי מרשם. אני רוצה את הפסיכולוגית שלי, ואת החדר המוגן שלה.
ואפילו שאני מניחה שאין שמץ של הגיון במה שכתבתי עכשיו, ואפילו שזה לא כתוב יפה, אני אהיה אמיצה ואלחץ שלח.
