הגעגועים הצורבים

[אלמנתו של עופר]

הגעגועים הצורבים

39 יום עברו מאז אותו בוקר אכזרי בו מצאתי את אהובי, נשמתי התאומה, חברי הטוב ובעלי, שוכב לצידי במיטה דומם וקר. רק בן 60 היה. היו לנו כל-כך הרבה תכניות לעתיד. רק התחלנו לחיות. הילדים כבר לא היו בבית והרגשנו שהחיים רק מתחילים. האבדן והטראומה הפתאומית אינם ניתנים לתיאור. אני כותבת לו כל יום, מייחלת לרגע שבו נוכל להתאחד שוב. קשה לי לראות את חיי בלעדיו. המשפחה תומכת וגם החברים, אבל הם חזרו לחייהם ולעיסוקיהם ואני נשארת עם הכאב, הזכרונות וה"למה?". אני מתישה עצמי בימים ארוכים של עבודה, רק בכדי שאוכל ליפול מרב עייפות ולהתעורר לעוד בוקר מוקדם מדי, באם הצלחתי לעבור את הלילה, עם כאב ענק וחור שחור. אני מבינה בשכלי כי הוא לא יחזור, כי יגיע הרגע בו אוכל להשלים, אבל הלב ממאן להאמין ואני לא בטוחה שאני מוכנה להשלים עם חיים בלעדיו. אהבת חיי היית, אישי שלי ועכשיו אתה אינך...
אני לא יודעת למה אני כותבת כאן. אולי זה בגלל שאני יודעת שבפורום הזה מן הסתם, נמצאים האנשים היחידים שיכולים להבין את שעובר עלי. כל שאר האנשים הטובים המקיפים אותי, מתכוונים רק לטוב, אני יודעת, אבל אני כבר לא מסוגלת לשמוע "החיים ממשיכים"..."תהיי חזקה" ועוד ועוד. אצלי החיים נעצרו, באחת. כרגע הם ממשיכים טכנית בלבד. אני חזקה, עם המסיכה שאני נאלצת ללבוש כל יום, כדי שאנשים לא ירתעו מחברתי. הם לא מבינים והלוואי ולעולם לא יבינו.

 

[נסיכת הכוכב]

פה מותר להוריד את המסיכה

פה מותר לך להיות את , נקבל אותך באהבה ונעניק לך חיבוק חם וים של חיבוקים מבינים ותומכים
קשה להתמודד עם הפרידה שנכפתה עליך , הרי את כותבת אלמנתו של עופר , כלומר עדין קשורה אליו
וזה מובן מאד הוא אישך ואיתו בנית משפחה , ועכשיו זה להמשיך לחיות עם נוכח אבל נעדר
קחי את הזמן שלך , לפה בואי אמיתית ונקבל אותך כמו שאת , ונעניק לך כתף חמה ואוהבת
ומפה שולחת לך ים של כוחות

 

[אתי בהרל]

הגעגועים הצורבים ..

יקירתי ,
תודה על השיתוף שלך.
ללא ספק הגעת למקום הנכון. כאן המקום לכתוב את שעל ליבך..לצעוק, לזעוק, לבכות ולבכות על אובדנך.
מזדהה עימך בכל ליבי.
את כל כך בתחילתה של דרך! דרך קשה של אבל ושכול..אבל דרך שהיא אפשרית, של חיים לצד האבל.
אצרף כאן את שכתבתי היום ל"איש אמוציונאלי" כי אני לא אוהבת לחזור על עצמי:
חלק מהדברים מתייחסים למה שהוא כתב אבל מאמינה שתוכלי לקחת חלק מהדברים לעצמך.

כפי שאתה מבין מהאנשים המדהימים המצויים הפורום זה שכולנו מתמודדים עם האובדן- כל אחד עם אובדנו הפרטי.
לטעמי בקורים תכופים בבית הקברות אינם מועילים, ואינם מסייעים..תבחר בחיים לא במוות.
הארוחות המשפחתיות והקשר עם המשפחה מומלצים ביותר , השמירה על האיחוד והייחוד המשפחתי תורם לבריאותך הנפשית ואני שמחה שלקחת חלק בבישולים ואינך מוותר על כך.
מדוע אם כן בחרת לוותר על השאר על עבודה לעומת בהייה במחשב, התעסקות יתר בצילומים של ביאטריס ... תחשוב מה זה עושה לבתך וליתר המשפחה .אני בטוחה שהם אינם מעיזים לומר לך דבר על כך, אך חושבים אחרת בליבם.
תבחר לחיות לצד האבל ומבטיחה לך שזה יקרה בהמשך ..מניסיון שלי כול זה קשה , זה מטלטל אבל תזכור שזה אפשרי.
תשתדל לעשות למען עצמך..תחשוב על דבר אחד שאהבת לעשות , נהנית לבצע עבור עצמך..לא עם זוגתך!
משהו אחד פעם בשבוע או יותר מכך.
כוונתי היא שתחזור לחיות .
דווקא מהמקומות הקשים בחיינו אנו לומדים לצמוח ..שוב מנסיוני.
יש לי אמירה נורא קשה אבל אני אומרת אותה כי אני באמת מאמינה והיא:
אני מודה לבעלי ז"ל שבמותו טרף לי את הקלפים של חיי מחדש...ובחרתי לחיות מחדש...להנות..
מתנצלת מראש אם דבריי נשמעים קשים אך אין לי כוונה אלא רק לחזק אתכם ולומר לכם תהיו אופטימיים ...
שולחת ל חיבוק ענקי ומאחלת לך בהצלחה .

שלך אתי

 

[klik50]

אלמנתו של עופר

היי לך .צר לי מאוד שאת נמצאת במקום שלנו אבל הפורום הזה הוא מה שעזר לי להרים את עצמי.
כן גם בעלי הלך ככה באופן פתאומי באמצע החיים בגיל 54 שכל התוכניות נקטעו ככה בלי הודעה .
כל מה שתארת זה המסלול אין קיצורי דרך .הכאב חזק מנשוא ואפילו היום אחרי 9 חודשים אני והבנות והסביבה לא מעכלים את האבידה הזו.הימים חולפים חלקם יהיו ימים טובים וחלקם יהיו ימים קשים עם געגועים עם בכי וכאב בלב ובנשמה .אם כל זאת זה המקום שאפשר לכתוב הכל ואת יודעת שאת לא לבד כולנו באותה סירה . מחבקת אותך מרחוק