הגירעון והתקציב
גירעון, או חריגה מגבולות תקציב שנקבעו, אינם דבר שלילי בהכרח. שנות ה20 בארה"ב היו מלוות בתפיסה הממשל שצריך להתערב בכלכלה בצורה המינימלית ביותר, לא לאכוף חוקי הגבלות עיסקיות, להפריט הכל בצורה מאסיבית... שיטה זו הובילה בסוף שנות ה20 להתרסקות כלכלית של ארה"ב ובעקבותיה של אירופה כולה (שהייתה תלויה בארה"ב בהלוואות עוד ממלחמת העולם הראשונה) ובעקבות כך גם למותה המוקדם של רפובליקת ויימאר (שהייתה תלויה בהלוואות מארה"ב) יחד עם עליית הנאצים לשלטון... שלושה נשיאים ברצף דגלו בשיטה הזו- וורן הרדינג(1923-1921), קלווין קולידג (1923-1929) והרברט הובר (1933-1929) הובר משנוכח להבין שמדיניות זו אינה עוזרת ליציאה מהשפל הכלכלי ניסה ליזום פרוייקטים ציבוריים אך כיוון שלא רצה לצאת מאיזון תקציבי(להיכנס לגרעון)- קיצץ קיצוצים נרחבים בתקציב המדינות והרשויות המקומיות כדיי לממן את הפרוייקטים הללו... בנאומו בנושא ב1932 רוזבלט אמר/ניבא- "בעוד מאה שנה תעמוד כל התעשייה האמריקאית תחת שליטתן של תריסר חברות ויתכן שתנוהל בידי מאה אנשים. בלשון פשוטה, אנו חותרים קדימה לקראת אוליגרכיה כלכלית, אם כבר איננו שם ממילא" ועוד הוא אמר- "יומו של היזם הגדול או של איל ההון, אשר לו היינו מוכנים להעניק הכל ובלבד שיקום ויבנה חלף ועבר." את הדברים האלה לא אמר לנין, לא טרוצקי, לא שמעון פרס ולא עמיר פרץ. נשיא ארצות הברית. הניו דיל של רוזבלט (שהחליף את הובר) יצר גירעון תקציבי גדול , אבל גם דחף את הצמיחה במשק באמריקאי אחריי הנפילה הגדולה של סוף שנות ה 20 יותר מזה הניו דיל חידש את האמון של הציבור האמריקאי בדמוקרטיה ובממשל האמריקאי. במרץ 1933 רוזבלט אמר בנאום מפורסם-"--הדבר היחידי שעלינו לפחד מפניו הוא הפחד עצמו, אותו פחד בלתי מוגדר ובלתי מוצדק המשתק כל מאמץ להפיכת נסיגה להתקדמות" לדעתי רוזבלט הבין שאסור להידבק לאידאולוגיה/תאוריה/שיטה כלכלית אחת בכל מחיר, כמו שעשו הנשיאים שלפניו, הוא הבין שדרושה חשיבה לתווך ארוך, בתכנון כלכלי ובהכוונת הגורמים הפועלים בכלכלה המקומית ע"י הממשלה כדיי לצאת מהמשבר הכלכלי. חבל שאצלנו רגילים רק "לכבות שריפות" במקום לתכנן קדימה, חבל שטוענים אצלנו שקיצוצים "כואבים" הם הכרחיים, אצל הובר זה לא עבד, למה שפה זה יעבוד?
גירעון, או חריגה מגבולות תקציב שנקבעו, אינם דבר שלילי בהכרח. שנות ה20 בארה"ב היו מלוות בתפיסה הממשל שצריך להתערב בכלכלה בצורה המינימלית ביותר, לא לאכוף חוקי הגבלות עיסקיות, להפריט הכל בצורה מאסיבית... שיטה זו הובילה בסוף שנות ה20 להתרסקות כלכלית של ארה"ב ובעקבותיה של אירופה כולה (שהייתה תלויה בארה"ב בהלוואות עוד ממלחמת העולם הראשונה) ובעקבות כך גם למותה המוקדם של רפובליקת ויימאר (שהייתה תלויה בהלוואות מארה"ב) יחד עם עליית הנאצים לשלטון... שלושה נשיאים ברצף דגלו בשיטה הזו- וורן הרדינג(1923-1921), קלווין קולידג (1923-1929) והרברט הובר (1933-1929) הובר משנוכח להבין שמדיניות זו אינה עוזרת ליציאה מהשפל הכלכלי ניסה ליזום פרוייקטים ציבוריים אך כיוון שלא רצה לצאת מאיזון תקציבי(להיכנס לגרעון)- קיצץ קיצוצים נרחבים בתקציב המדינות והרשויות המקומיות כדיי לממן את הפרוייקטים הללו... בנאומו בנושא ב1932 רוזבלט אמר/ניבא- "בעוד מאה שנה תעמוד כל התעשייה האמריקאית תחת שליטתן של תריסר חברות ויתכן שתנוהל בידי מאה אנשים. בלשון פשוטה, אנו חותרים קדימה לקראת אוליגרכיה כלכלית, אם כבר איננו שם ממילא" ועוד הוא אמר- "יומו של היזם הגדול או של איל ההון, אשר לו היינו מוכנים להעניק הכל ובלבד שיקום ויבנה חלף ועבר." את הדברים האלה לא אמר לנין, לא טרוצקי, לא שמעון פרס ולא עמיר פרץ. נשיא ארצות הברית. הניו דיל של רוזבלט (שהחליף את הובר) יצר גירעון תקציבי גדול , אבל גם דחף את הצמיחה במשק באמריקאי אחריי הנפילה הגדולה של סוף שנות ה 20 יותר מזה הניו דיל חידש את האמון של הציבור האמריקאי בדמוקרטיה ובממשל האמריקאי. במרץ 1933 רוזבלט אמר בנאום מפורסם-"--הדבר היחידי שעלינו לפחד מפניו הוא הפחד עצמו, אותו פחד בלתי מוגדר ובלתי מוצדק המשתק כל מאמץ להפיכת נסיגה להתקדמות" לדעתי רוזבלט הבין שאסור להידבק לאידאולוגיה/תאוריה/שיטה כלכלית אחת בכל מחיר, כמו שעשו הנשיאים שלפניו, הוא הבין שדרושה חשיבה לתווך ארוך, בתכנון כלכלי ובהכוונת הגורמים הפועלים בכלכלה המקומית ע"י הממשלה כדיי לצאת מהמשבר הכלכלי. חבל שאצלנו רגילים רק "לכבות שריפות" במקום לתכנן קדימה, חבל שטוענים אצלנו שקיצוצים "כואבים" הם הכרחיים, אצל הובר זה לא עבד, למה שפה זה יעבוד?
