הגיע תורי

[הוקוס פוקוס1]

הגיע תורי../images/Emo10.gif

כבר כמה ימים אני מנסה לכתוב לכן, ולא מוצאת את המילים להסביר מה אני מרגישה. מרגישה שהתהפך לי העולם,התהפכו לי החיים ככה פתאום בבת אחת, מחיים מאוד מאושרים הפכו לי החיים להיפך הגמור.. מצב הרוח על הפנים,אני בקושי מצליחה לקום בבקרים,בלילות אני מסתובבת ומתהפכת,חולמת על אמא,לא מרגישה יעילה..מרגישה ללא כוחות ---> משפיע עליי מאוד מבחינה פיזית. הכי מטרידה אותי העובדה שלאחרונה צצו להם בפעם הראשונה בחיי עימותים מילוליים קטנטנים עם אבא . זה פשוט שובר אותי ואני סותמת את הפה ולא אומרת כלום..חושבת על מה שהוא עובר אחרי מוות כזה פתאומי אחרי כ"כ הרבה שנות נישואין. בא לי לעבור מפה מצד אחד ומצד שני,איך אפשר להשאיר אותו לבד? מוקפת באנשים ומרגישה מאוד בודדה. רע לי. צריכה את אמאשלי. וצריכה אתכן.

 

[סְקָאלִי]

הוקוס ...

יקרה שלי. קודם כל מצטערת לשמוע שעצוב לך. מעניין מה סימן את התחלת החיכוכים. האם הסתיימו הבחינות? האם זה נכנס לאיזה ואקום? בכל מקרה, ההחלטה לעשוב את הבית היא לא קלה ולא טריביאלית. אבל באופן פרדוקסאלי, היא דווקא הרבה פעמים תורמת לשיפור יחסים עם האב [וההורים, ככלל]. כך גם היה אצלי. ואולי זה יתן לשניכם גם אופציה להתארגן מחדש, כל אחד בכיוון שהוא ימצא לנכון. סתם נקודות למחשבה. בכל מקרה, אנחנו כאן, כמו שאת יודעת. אם את רוצה, נחשוב על זה ביחד צעד צעד.

 

[טיפטיפ שלי]

../images/Emo24.gif

קשה לייעץ במצב שכזה אך אני אנסה. ניסית להסתכל על דברים מהצד? לנסות להבין מדוע התחילו עימותים מילוליים? ברור שהכאב והסבל קשים מנשוא אבל אולי אפשר לדבר? אולי אפשר לפתוח עם אבא שיחה כנה? לספר לו שאת אוהבת ומבינה וגם לך מאוד קשה, לשאול מדוע כך הוא מדבר ומתייחס? תראי, קל לי לספר ולייעץ, גם אני מאוד מתקשה בתחום התיקשורת הבין-אישית. במיוחד עם אנשים שעברו מוות...למרות שאני מבינה ומזדהה עם הכאב, ואולי בגלל זה. קשה לי לגשת, קשה לי לנחם ולדבר. כי אני יודעת שכל אחד מקבל דברים אחרת ויש כאלו שמעדיפים שיעזבו אותם לנפשם. אבל בכל זאת, אולי שווה לנסות?

 

[Ofra m]

הוקוס

אני מאוד מבינה את מה שאת עוברת,וגם את העימותים עם אבא אפשר להבין. בהתחלה שאימי נפטרה הרגשתי כעס סמוי על כך שהוא חי ולא אמא,אבל אני חושבת שזה נורמלי. לגבי מה שאת אומרת שאת רוצה לעזוב את הבית,אני חושבת שאת צריכה להרגיש מה נכון לך ומתי,פשוט לשאול את עצמך כל הזמן ולתת את התשובות בעצמך,כי מה שנכון לך לא נכון למישהי אחרת,ואם התשובה שזה נכון לך תעשי את הצעד גם אם את חושבת שזה יהיה קשה לאבא,כי הוא כבר "ילד" גדול ויש לו את החיים שלו ולך יש את שלך ואת צריכה לחיות את חייך כפי שטוב לך ולא כפי שטוב למישהו אחר אפילו אם המישהו הזה זה אביך... מקווה שעזרתי במשהו...קחי נשימה נשיקות עופרה.

 

[אמא של שחף]

אנחנו איתך תהיי חזקה

אם את צריכה אוזן תמיד תוכלי לפנות אלי בכל עת. מאיפה את בארץ?

 

[הוקוס פוקוס1]

העימותים

הם החלו רק לפני כמה ימים, הם בעיקר על רקע הרגלים של כל אחד מאיתנו ובעיקר על התנהלות הבית. לשנינו הדברים חדשים כתעסוקה עיקרית,אמא תמיד הייתה מארגנת את הכל,אומרת מה צריך לקנות ולעשות ,אילו סידורים צריך ,מתי ,איך כמה ולמה... לכל אחד מאיתנו דרך חשיבה שונה על אופן עשיית הדברים, וזה מה שגורם לויכוחים קטנטנים.. אני חייבת לציין שרק זה מה שמפריע, חוץ מזה הוא ממש אבא טוב, דואג, מבין,מפרגן,קונה,מבשל-(עושים הכל ביחד)..ומגיע לו הרבה. אנחנו משפחה מאוד חמה ומלוכדת בעיקרון,עד שזה צץ פתאום ולכן זה מפריע לי.. מקווה לעבור את זה. מבינה גם אותו,מבינה גם אותי. צריך למצוא דרך שהיא תהיה באמצע. יכול להיות שאני רגישה מדי.. תודה .. הוקוס.

 

[איחוד האחת]

הוקוס יקירה

את יודעת שלדברים מסוימים בחיים יש את התכונה לפעול, להמשיך ולזרום, ולו מתוך הרגל גם אם אינם מוצלחים או אינם נראים לנו... וכשדברים משתנים עד שהם נכנסים למתכונת מחודשת, לעיתים קרובות יש חריקות... בנוסף, עברתם ימים של קושי, כאב, עצב ושינוי מהותי מאוד, וכל זמן שהייתם עסוקים יותר בכאב, הדברים האחרים היו פחות חשובים ופחות שמתם לב אליהם. ועכשיו כשהדברים מתחילים להכנס לאיזו שהיא מתכונת חיים (רוטינה)חדשה ושונה, כל אחד מחפש את "הנישה" שלו, מתגלים שינויים בגישה, פערי חשיבה וגיל כמובן... אין זה אומר שאינכם משפחה מלוכדת ואוהבת, זה רק אומר שלכל אחד הדעה שלו וכך אכן צריך להתייחס לדברים. עברתם משבר, אתם אנשים שונים ושימי לב, גם אם אמך היתה בחיים יכלו להתגלות חילוקי דעות רק שאז אולי הייתם פחות שמים לב לענין ומתייחסים לזאת בטבעיות... נראה לי שכך יש לנהוג גם עכשיו להתגבר ולמצוא פשרה שתהיה מקובלת על כל המעורבים בדבר. נסי לערוך איזו שהיא שיחה עם אביך שתכלול חלוקת עבודה מפורשת ועניינית, אל תנסי "לחנך" אותו זה נראה כבר מאוחר מדי...

נסי לחיות עם הדברים ככל שתוכלי ואולי בעוד זמן מה תוכלי לשקול מעבר וחיים עצמאיים. ולעת עתה, נסי לשמור על פרופורציות כי מדברייך אני מבינה שהקשר ביניכם חם ואוהב ועל הדברים הללו חבל להתעכב .... שולחת לך חיבוק גדול והמון כוח, האמיני לי הדברים הללו יעברו במהרה ועוד תראי ימים יפים יותר...

 

[מיקימק]

הי

הוקוס, קודם תחשבי על עצמך. באמת. אני בטוחה שגם לאביך קשה, אבל גם לך לא קל. האם זה מעשי לעזוב? מבחינת היכולת שלך? הגיל שלך? אם כן, אז אולי תשקלי זאת ברצינות. צריך לעשות את הצעד הזה. תעשי מה שיעשה לך טוב. גם בטווח הקצר- מה ייקל עליך קצת? להפגש עם חברות? לצאת לחופש? לעשות קניות? תקלי על עצמך איפה שאת יכולה.

 

[S u n n y 1]

הוקוס

מקווה שאת מרגישה יותר טוב. כל כך מבינה את מה שאת מתארת בהרגשה של להשאיר את אבא לבד... קבלי

גדול

 

[לולי80]

הוקוס יקרה

נורא מצחיק אותי. אולי מצחיק זו לא המילה אבל בכל אופן... אנחנו בנות אותו גיל, אבל בגלל שאני חוויתי את האובדן עשר שנים קודם אני מרגישה כאילו הדברים שכתבת הם דברים שאני הרגשת עשר שנים קודם בדיוק מוחלט... מילה במילה... זו אני בהודעה שלך... איך המחסור בכוחות הנפשיים משפיע על הכוחות הפיזיים... ואיך מתחילים להם עימותים מילוליים עם אבא... הבדידות הקשה מנשוא.. והצורך באמא שמכאיב ומחורר את הלב... הנה אני פה עשר שנים אחרי.... הכל די אותו דבר.. אותן רגשות בדיוק... רק ההקצנה שלהם/תחושת הכאב הנפשי שהופך לפיזי מתקהה עם השנים זה לא שזה לא כואב עכשיו כואב גם כואב... אבל בהתחלה.... חשבתי שאני פשוט אמות מרוב כאב.. פשוטו כמשמעו אמות פיזית מכאב נפשי... הצורך באמא... גדל עם השנים והחיפוש המתמיד (והלא בשליטה) אחרי תחליפים מעייף, הן פיזית והם נפשית... עם אבא... אני מזמן לא מתעמתת... הוא אומר מה שיש לו להגיד, ואני בולעת בשקט... לא שאני מתנהגת אליו מגעיל נהפוכו ביתר כבוד...פשוט כבר לא מתעסקת בזה... (משתדלת לא לקחת ללב...)... רציתי לעודד אותך ונראה לי שבסוף קצת ביאסתי... הנקודה שלי היא... אני פה עשר שנים אחרי.. ואני חיה... לומדים לחיות עם הכאב עם האובדן... עם מחסור בחיבוקים באמא...(כמעט 3650 יום בלי חבוק אימהי...) את תשרדי אני מבטיחה, אני יודעת (בחיי שאני יודעת) מה את מרגישה... אני גם יודעת שהזמן עושה את שלו פחות או יותר... ועכשיו גם יש את הפורום הזה.. שהוא סירת הצלה לדעתי כ"כ הרבה פעמים.. אז תאחזי בו... תאחזי בנו... פה בשבילך ילדונת.... שלך לול נ.ב. אולי ההתנסחויות שלי לא משהו אבל הכוונה הייתה לעודד... חיבוק חם אלייך...

 

[הוקוס פוקוס1]

לולי'ש..וכולן..

וואי איזו מדהימה את, תודה ענקית על התגובה.. לא ביאסת אותי, כי לא חושבת שיש מישהו שבאמת יכול לעשות "הוקוס פוקוס" ולהחזיר את אמא ושהכל יהיה בסדר (לצערנו).. עשית לי טוב בהזדהות שלך איתי, בפתיחות שלך, בזה שאני יודעת שיש אנשים שמבינים אותי (לצערנו הרב) הפורום הזה,גם לדעתי,שווה את הכל.. (כיפאק לסקאלי) איפה הייתי בלעדיו?? תודה ענקית לכולכן על התגובות החמות...על העזרה . מזל שיש לי אתכן.. תמיד יודעות מה להגיד, איך להגיד,ותמיד במקום הנכון.

 

[איחוד האחת]

הוקוס בוקר אור.. ../images/Emo42.gif

מה שלומך? האם הוטב לך מעט?

 

[MIF2004]

הי ....

אני בכמה ימים איחור אבל רוצה בכ"ז להגיב. קודם כל אני מקווה שבינתיים המצב רוח מעט משופר והדברים נראים קצת פחות קשים, אם כי הבעיות שאת מתארת הן לא מן הסוג שעוברות בין לילה, חלקן תלוונה אותך לתמיד (הגעגועים לאמא....) וחלקן דורשות עבודה ותהליכים ארוכים כדי לשפר את המצב. בכל אופן רק רציתי להעיר לגבי הדילמה שלך אם לעבור מהבית של אבא, שלמרות הדאגה שלך כלפיו, הוא אדם בוגר, וחשוב שתבדקי קודם כל מה הכי טוב עבורך, לגור איתו או לגור בנפרד. הוא יסתדר בכל מקרה, ובהיבט הזה של מקום המגורים מאוד חשוב שתעשי את מה שיקל עלייך, מה שיהיה טוב בשבילך, אני בטוחה שאת יכולה לתת לאביך אהבה ותמיכה גם אם לא תגורי איתו, אם זה מה שיעשה לך יותר טוב, ואם את מעדיפה לגור איתו אז נראה שכדאי שתתחילו מהלך לשיפור היחסים ביניכם, לראות מאיפה באים העימותים האלו שאת מתארת, מה הם בעצם מבטאים... הבירור ביניכם חשוב בכל מקרה, אבל לדעתי הוא שונה אם את גרה בבית, אז הוא משפיע על היום יום, לעומת מצב שבו תעזבי. הכי חשוב שתדאגי לעצמך, וגם לאבא, אבל שלא תדאגי לו על חשבונך.