הגיע הזמן לפחד?

[רותי ע]

הגיע הזמן לפחד?

הילד שלי בן שנתיים+4. בשבועיים שלושה האחרונים הוא התחיל לפחד. פתאום הוא מפחד מכלבים, אפילו קטנים וזאת כשהוא גדל עם כלבים (גדולים) מגיל 0. פתאום הוא מפחד מחושך. פתאום נדמה לו שיש מישהו בחדרים האחרים ואני צריכה לעשות איתו סיבוב שירגע. פתאום הוא צורח באמבטיה כי ראה משהו במים ולוקח לי זמן להרגיע אותו שזו רק חתיכת נייר שנפלה לשם. זה לא מוקצן ורוב הזמן הוא רגוע ועליז. גם קל להרגיע אותו ולהסביר לו בהגיון. האם זה שלב רגיל אופיני לגיל? או שכדאי להתחיל לדאוג? (הוא לא עבר שום טראומה עד כמה שאני יודעת או שום שינוי בחיים).

 

[לאה_מ]

אני זוכרת את התקופה הזו...

זה עובר, אל תדאגי רותי (זה כמובן, חוץ מעצה ידידותית, שם של ספר נפלא של דוד גרוסמן, שמדבר על נושא פחדים של ילדים - כדאי לך להעיף בו מבט, ביחד עם "איתמר ציד החלומות" החמוד ו"ארץ יצורי הפרא", שלא מדבר באופן ישיר על פחדים, אלא יותר על דמיון, אבל לדעתי הוא ספר נפלא). העצה היחידה שאני יכולה לתת לך היא, לא לזלזל בפחדים שלו. כלומר, לא להגיד לו "זה רק נדמה לך" או "אין שם שום דרקון". עדיף ללכת איתו לבדוק ברצינות, לשאול אותו מה יכול לעזור לו להתמודד (לפעמים הם רוצים להחזיק משהו בכיס, לישון עם בובה מסויימת או חפץ אחר, לקיים טקס מסויים שאמור להבריח את הדבר המפחיד או דברים כאלה). אבל אם בסך הכל הוא עליז ורגוע, אז אני לא הייתי עושה כלום מעבר לזה. ובעניין זה (אני לא יכולה להתאפק) - "הנמר שמתחת למיטה" מאת נורית זרחי: כשקורה לי דבר רע, למשל מכה או סטירה, אז אמא אומרת: "נו, מה, וחיילים לא נפצעים במלחמה?!" ואם אני מתעוררת באמצע הלילה כי תחת המיטה יש לי נמר אז אבא אומר "ובג´ונגל לא מפחיד יותר?!" ואם הם יוצאים לסרט ולא מוצאים לי שומר הם אומרים "כשישנים לא פוחדים, שני מהר". ואני יודעת שזה נכון, מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר, אבל איך זה יכול לעזור כשמתחת למיטה יש לי נמר?!

 

[ימימה]

אני זוכרת איך בגיל שנתיים וחצי

הבת שלי כמעט עשתה לי התקף לב כשפרצה בצרחות אימים. רצתי אליה מבוהלת, והיא כולה מבועתת, הצביעה על זבוב שהתיישב לה על הקרמבו

הפחדים כללו גם נמלים, כלבים (גם אצל ילדה שגדלה תמיד עם חיות - כלבים חתולים ועוד) ועוד ועוד. אין לי הרבה מה ליעץ מעבר למה שכתבה לאה מ - זה פשוט יעבור (ויגיעו פחדים אחרים

)

 

[יונת ש.]

לפי הפרוידיאניים

הפחדים הם הפנמה של הפחד מפני ההורים כשהם מגיבים באופן שלילי (כועסים, מענישים). בהמשך הם אמורים להפוך לרגשות אשמה הקשורים למעשים אסורים, ובסופו של דבר להתגבש למצפון. אפשר לקרוא על זה למשל בספר "השנים המופלאות" של סלמה פרייברג.

 

[mom&shaked]

פחדים

רותי אני כל כך מזדהה עם כל מה שכתבת. שקד בן שנתיים ולפני חודש בערך התחיל לפחד מכל דבר כמעט. דוגמא קטנה : יש לו בובה בצורת ברווז ששרה ומזיזה את הראש, היו אצלינו חברים והבן שלהם התחיל לשחק בבובה הזאת, שקד לא היה מוכן להיכנס לחדר ! הוא חזר ואמר שהוא מפחד ולקח לי קצת זמן עד שהבנתי שהוא בעצם מפחד מהבובה והעלתי אותה למעלה ורק אז הוא חזר לעצמו. מדובר בפחדים שלא היו לפני כן כשהיה צעיר יותר ולכן נראה לי שזה שלב שאופיני לגיל. כשהוא אומר שהוא מפחד ללכת לחדר למשל אני לא מגיבה באופן מיוחד, כלומר לא אומרת לו "אסור לפחד" ולא אומרת לו "זה בסדר, מותר לפחד" פשוט מנסה לפתור את הבעיה, למשל ללכת איתו ביחד, לתת לו יד שירגיש ביטחון. אשמח לשמוע מה דעתכם, האם עלי להגיב ולהגיד לו שזה בסדר שהוא מפחד או להמשיך להתנהג כרגיל? קראתי פעם באיזה מקום שהמשחק הדימיוני עוזר להתגבר על פחדים, ילד שפוחד מכלב ומשחק ומלטף ומנשק כלב דימיוני יתגבר על הפחדים שלו כתוצאה מהמשחק.

 

[no-a-m]

לנהל את הפחד - ולא לפחד לשלוט בילד

רותי שלום את מתארת את המפגש של בנך בן ה 4 עם רגשותיו והפעם מדובר בפחד- שזהו רגש מאוד מאוד ראשוני ובסיסי, המפעיל אותנו באופן מידי בתגובות שונות כמו fff fight-מלחמה שיכולה לבוא לידי ביטוי גם בהתגוננות, flight - מנוסה בריחה מגורם הפחד או freeze - קפאון אלה הן שלושת התגובות האינסטינקטיביות שלנו לפחד. זהו אכן הגיל המתאים שבו מתעוררים פחדים וכפי שאת מתארת כל דבר יכול לעורר אצל הילדים פחדים. מה שיפה בעיני זה שאת מודעת למה שקורה לילדך, אנחנו ההורים לעיתים עושים את הטעות ומנסים להסביר, לשכנע, וכו´( כי הרי אנחנו יודעים הכל ואנחנו גם צודקים) שאין שום סיבה לפחד, ואז הילד בנוסף לכך שהוא פוחד גם חש רגשות אשמה ובהדרגה בטחונו האישי נפגע ומתחיל תהליך של חוסר אמון בעצמו ובזולתו, הוא יפסיק לשתף את הוריו במה שהוא מרגיש כיוון שהם אינם מאמינים , או שהם מסבירים לו שהוא לא צודק. בכדי למנוע את התהליך הזה שרובינו נופלים לתוכו מבלי שאנו מתכוונים ולכל מה שהוא גורר, חשוב מאוד לתת לילד לגיטימציה מלאה לגבי מה שהוא מרגיש , כיוון שעם רגשות לא מתווכחים , ורגשות הם אינם הגיוניים , הם פשוט קורים לנו. ומהמקום הזה של לתת לילד לגיטימציה, לעודד אותו ולתמוך בו על ידי זה שנשתף אותו בפחדים שלנו, ובדרך של סיפורים והומור לעזור לילד לטפל בפחד, מה שחשוב הוא לתת לרגשות לגיטימציה ולעזור לילד לבחור את התגובה שמתאימה לו , כמו למשל לשאול אותו מה היית רוצה לעשות כאשר אתה פוחד? או להרחיב ולשאול אותו מה יעזרו לך? , אולי לצייר ציור? אולי לספר סיפור" אולי להתייעץ עם אבא או סבא וכו´ לתת לילד לשלוט ונהל את הפחד ולא לפחד חנהח ולשלוט בילד. כי הרי הרגש הזה לצערינו מלווה אותנו לאורך כל חיינו , וכדאי שנדע איך לטפל בו ביעילות לא ממקום של חולשה ונחיתות אלא ממקום של עצמה וחוסן ושיהיה רק טוב ונמשיך להחזיק לילדינו את היד עד שהם יאחזו בה לבדם.

 

[רותי ע]

הוא בן שנתיים ואני נותנת את כל

הלגיטימציה לפחדים שלו. אני מקבלת ממנו תחושה שגם הפחד שלו הוא מעין בדיקת גבולות. מה האם.. העכביש מפחיד? יש משהו בחושך? הכלב יכול לעשות לי משהו? והוא ממש נהנה לשמוע את ההסברים שלי. ככה הוא בונה לעצמו תפיסה של העולם. זו התחושה שהוא מעביר לי. אני לא מודאגת מזה ביחוד כשאני שומעת שזה שלב טבעי. ויונת-מפחד מאיתנו? בדיחה טובה. הילד הזה שולט בנו היטב. אפילו בקטע של הצבת גבולות הוא זה שקובע את מהלך העניינים. הוא אינו מראה אפילו צל של פחד כיון שאיננו עושים שום דבר שיגרום לו לפחד. להפך-הוא בא אלינו לקבל ביטחון מפני השאלות שעולות אצלו על העולם שבחוץ שאולי מפחיד. הוא בודק איתנו האם יש סיבה לפחד או לא.

 

[רותי ע]

ודוגמא בשידור חי..

בדיוק עכשיו הוא קרא לי לחדר שלו. מצביע החוצה ואומר שהוא מפחד מהחושך. אז הראיתי לו שבחוץ אין לגמרי חושך ודיברנו על הכלבים והחתולים שלנו שישנים בחוץ ושומרים עלינו ועל זה שבחדר שלו יש אור שמגיע מהסלון ועל זה שאבא ואמא בסלון קרוב אליו. וזהו. הילד נרגע.

 

[אמא של קשת]

עוד דוגמא

קשת עוברת שלב היפוכונדרי בהתפתחותה,

היא כל הזמן אומרת לי שכואב לה פה ושם. בדרך כלל נשיקה מרגיעה, אך לא מספקת, עד שאנחנו לא עוברות לפחות על חלק משמות אברי הגוף לא מפסיק לכאוב לה. מזל שיש הרבה... אני חושבת שהם רק רוצה לדבר איתנו, ואלה הנושאים והדברים שמעניינים אותם כרגע. זה בעצם די נחמד.

 

[רותי ע]

מאוד מוכר..אני חושבת שהוא בודק

את הנושאים החדשים. "אמא כואב לי". אמא ישר קופצת בהבעת רחמים "מה? איפה? כמה? למה?". או בנושא אחר: "אמא, נועם נתן לי מכה פה". שוב אמא קופצת. בסוף מתברר שאולי מישהו דחף אותו קלות.

 

[no-a-m]

התנצלות - לא לתת לפחד לשלוט בלילד

רותי זה נפלא שאת מקשיבה לו ומרגיעה אותו זה מעמיק את תחושת האמון והבטחון שבעצם זה הדבר החשוב ביותר שרצוי שנעניק לילדינו. כך הם ימשיכו ויפנו אלינו , הם ידעו שיש אוזן קשבת, אני רוצה להתנצל על הכותרת שהיתה אמורה להיות " לתת לילד לנהל ולשלוט בפחד ולא לתת לפחד לנהל ולשלוט בילד" , בטעות נכתבו דברים אחרים ונוצרה אי הבנה. בכל אופן נשמע לי שאת אחלה ,עומדת לצד ילדך עם המון סבלנות ואהבה ואת נהנית מזה שיהיה לך המון כייף

 

[noa_f]

שאלה: מילא מתי מתחיל - אבל מתי

זה אמור להגמר, כל הפחדים האלה? לבן שלי יש גם חלומות מפחידים. פלא שהוא נרדם באור? איך אפשר בכלל לשלוט במה שקורה בחלומות?

 

[אפרת_ח]

אני בת 30, ועדיין יש לי פחדים

 

[אביטל +]

וגם לי יש פחדים ../images/Emo13.gif

כשאני ישנה לבד (לעיתים רחוקות) - אני לא מסוגלת להירדם בחושך עם דלת סגורה. מה שקורה בסופו של דבר זה שאני פותחת את הדלת, מדליקה את האור בשירותים וישנה עם החתולות. אני חושבת שכדאי לזכור זה חלק מהחיים וגם למבוגרים יש אותו, אז אי אפשר לצפות שילדים יהיו חסרי פחדים. השאלה הגדולה היא איך מתמודדים עם הפחדים וגם זו בעיה אצל מבוגרים

 

[יונת ש.]

אמצעי הגנה חלומיים

מאחר שהפחדים הם לא ראציונליים, אפשר להתגונן מפניהם באמצעים לא ראציונאליים. למשל, לעשות טקס "גירוש מפלצות" לפני שהולכים לישון, או לתת לו בובה של משהו חזק (לדעתו) שתשמור עליו בחלומות (ולהסביר שבחלום הבובה יכולה להיות אמיתית). או כל רעיון אחר שמתאים לכם. אני מאוד ממליצה בהקשר הזה על הספר "אל תפחדי רותי" של דוד גרוסמן, ועל "איתמר והשד הכחול" (זה לא השם הנכון - מישהו יכול לתקן?) גם כן שלו.

 

[לאה_מ]

איתמר צייד החלומות

וחשבנו בדיוק על אותם ספרים.

 

[רותי ע]

תודה לאה על המלצות הספרים

אני בדיוק מתכננת הזמנה ומכיון שהוא אוהב את "איתמר מטייל על קירות" נראה לי שנקנה עוד איתמר..

 

[iris & ben]

לנועם...

העלת מידע חשוב ומענין איך נוכל להשתמש בהומור ? תוכלי לתת דוגמא? האם נתאר האוביקט בהומור: תראה את הכלב הזה איזה זנב מצחיק יש לו?

 

[no-a-m]

כשזה מצחיק צוחקים

אכן כן, להומור יש תפקיד מאוד מרכזי בחיינו. לכל אחד מאיתנו יש חרדות, חששות ופחדים, מה שמבדיל את החרדה והחשש מהפחד הוא שפחדים ( על פי הגדרה )הם ממשיים ואילו חרדה יכולה להיות מכל מיני דברים מוזרים שאין להם ממש , אבל החרדה כשלעצמה היא מאוד מאוד ממשית(ותשאלו מי שסובל ממנה ) אנחנו פועלים על פי דפוסי תגובה ומנגנוני הגנה - הם אלה שתפקידים להפחית את החרדה שלנו( שהיא מאוד בסיסית בקיומינו) הפחד כשלעצמו יכול להיות מנגנון הגנה כאשר הוא ממשי , כמו למשל הפחד מלפגוש נמר, או מנחש או כמו אלה שאנחנו לצערינו חווים עכשיו מפגועים או מלחמות וכו´. תפקידו של הפחד הוא להרחיק אותנו ממקום הסכנה. לכל אחד מאיתנו יש דפוסי תגובה בהתאם לשלבים ההתפתחותיים שלנו ובהתאם לחוסן הנפשי שלנו. אחד ממנגנוני ההגנה או אם תרצו דפוס תגובה היותר מפותחים והמאוד ממולצים הוא ההומור והלוואי והיינו לומדים להשתמש בו יותר ויותר ניתן להשתמש בהומור בכל מיני אופנים , כמו בסיפורים כמו להתבונן מנקודת ראות משעשעת, או בהקצנה- הפרזה הגזמה , להביא את הסיטואציה המפחידה עד כדי אבסורד שיעורר את הצחוק ויוציא את העוקץ מהעניין, אני נוהגת לעשות את זה עם ילדי כאשר אני חשה מצב מתח , פחד חשש אני משתפת אותם בפחד שלי או בחלום שלי ולעיתים מגזימה ומפריזה ילדים מאוד אוהבים תאורים מופרזים ומוגזמים, שהופכים ליותר ויותר ויזואלים ומוחשיים שניתן אחר כך להשתעשע איתם. כמובן שצריכים להיות מאוד רגישים ולא להפוך את הסיטואציה לפרסה מגוחכת שתפגע בבטחון של הילד באמון שהילד רוכש לנו. וכמובן שיש המון המון ספרים בנושא כמו אלה שהוזכרו, פחדרון בארון וכו´ שיהיה בהצלחה

 

[iris & ben]

../images/Emo51.gif