הגיעני במייל-
כואב עד דמעות - תקראו ותעבירו בכל דרך אפשרית וכמובן תזהרו בכבישים !!!!! יום שישי, 16 ביולי, 1999 > > 9:30 > > אני עומד ברמזור בצומת בני-דרור, בדרכי לעבודה. ניידת טיפול נמרץ חולפת ביללות סירנה לכיוון דרום. > > אני לא מתייחס אליה. עסוק במחשבות על סרט שראינו ערב קודם ועל השבת המתקרבת... > > 13:00 > > אני יוצא מהעבודה ונוסע הביתה. > > 13:10 > > הפלאפון מצלצל. על הצג מספר הטלפון של הבית. 'בטח מיכל (אשתי) רוצה לדעת מתי אני מגיע, אני חושב לעצמי ועונה. > > זאת באמת מיכל, אבל היא רוצה לדעת משהו אחר לגמרי. > > "שמעת משהו בקשר לאילן?" (אילן הוא אחי הצעיר). > > "לא. איזה מין משהו?" אני שואל, עדיין לא חושד בשום דבר. > > "היתה לו תאונה." > > מיכל לא יודעת שום פרטים בעצם. דודה של אבא שלי התקשרה לשאול אותה אם היא יודעת משהו. > > היא יודעת רק שהוא יצא לאימון אופניים (הוא היה טריאתלט), נפגע בתאונת-דרכים ונלקח לבילינסון. > > אני מגיע לצומת רעננה ופונה חזרה – לבילינסון. > > 13:30 > > אני מגיע לבילינסון. בדרך – המחשבות מתרוצצות ואני מבין שכנראה שלא מדובר בסתם פגיעה אם לקחו אותו לבילינסון. > > בקבלה אני שואל אם הגיע אליהם אילן גורדון שנפגע בתאונת-דרכים, והפקידה מפנה אותי לטיפול נמרץ. במעלית אני מבין שהמצב ממש לא טוב. > > אני מגיע לקומה. מישהו שואל מי אני וכשאני אומר – הוא מפנה אותי לחדר קטן בו יושבים הורי. > > "מה קורה?" אני שואל, ואמא שלי, עם מבט שירדוף אותי כל חיי, עונה לי: "הוא כנראה לא ייצא מזה". > > "מ'זתומרת, לא ייצא מזה?" אני באמת לא מבין. > > "יש פגיעה בגזע המוח. עשו לו CT והמוח לא מגיב". > > אני בשוק מוחלט. אילן – הספורטאי, החסון, החתיך – לא ייצא מזה?! > > אנחנו יושבים בחדר הקטן שלושתינו. מדי פעם נכנסת אחות. מציעה מים, לא ממש עונה על שאלותינו. > > 14:00 > > מיכל מגיעה. עכשיו תורי לבשר לה. היא בוכה, אנחנו מתחבקים. עדיין, אף אחד מאיתנו לא מעלה בדעתו שאילן באמת לא ייצא מזה. > > 14:10 > > האחות נכנסת שוב. מבקשת שמישהו יבוא לראות אם זה אכן אילן. עד אותו רגע, אף אחד מאיתנו לא זיהה אותו, > > ומכיוון שמדובר ברוכב אופניים, אין עליו תעודות מזהות. אבא שלי הולך איתה. זיק של תקווה ניצת... > > אחרי רגע, הזיק כבה. אבא שלי חוזר. זה אילן. > > 14:15 > > האחות נכנסת שוב. עם טפסים. בעדינות, היא שואלת אם נהיה מוכנים לתרום איברים. > > אנחנו מוכנים. לכולנו יש כרטיסי תורם. גם לאילן היה. > > הורי חותמים על הטפסים והיא יוצאת. > > 14:30 > > האחות נכנסת שוב, הפעם בלוויית פסיכולוג. שואלים אם אנחנו רוצים להפרד ממנו. אבא שלי, מיכל ואני רוצים. > > אמא שלי לא. היא רוצה לזכור אותו שלם. > > אנחנו נכנסים. אילן שוכב שם. חוץ מחבורה רצינית בצד ימין של הפנים הוא נראה ישן. שליו. > > מיכל ואני "מתנדבים" לנסוע לאחותי, לבשר לה. > > 14:40 > > בתי הבכורה (אז בת 11) מתקשרת לשמוע אם אילן בסדר. "אילן מת" עונה אשתי. הזעקה שלה היא עוד משהו שירדוף אותי כל חיי. > > 15:00 > > אנחנו מגיעים לאחותי. מצלצלים באינטרקום. היא פותחת ואנחנו עולים. אין מעלית והרגליים – כמו גבינה. > > לא היינו אצלה אף פעם. בטח שלא ביום ששי בצהריים. ברור לה שלא סתם קפצנו לביקור. > > היא מחכה בדלת. "מי?", היא שואלת. "אילן". אנחנו ממלמלים. > > מכל המשפחה, היא היתה הכי קרובה לאילן. > > > > בדרך חזרה, אנחנו לא מדברים. שומעים רדיו בשקט. בחדשות של ארבע, הידיעה הפותחת היא: > > "מת מפצעיו אילן גורדון, רוכב האופניים שנפגע בשעות הבוקר בתאונת דרכים". > > > > בחמש וחצי השנים שחלפו, למדתי לחיות עם האובדן. בחרתי להמשיך בחיי באופן הכי קרוב לאופן שהיו ממשיכים אלמלא האסון. > > ביומיום אני לא מדבר על התאונה, ואני משוכנע שאלו מביניכם שלא הכירו אותי קודם, לא היו מנחשים. > > > > בחרתי לספר את הסיפור בעקבות מבצע ההחתמה שעורכת עמותת "אור-ירוק". > > > > ב- 2004, נהרגו למעלה מ- 500 איש על הכבישים. זה הנתון שכולם מדברים עליו. מה שמדברים עליו הרבה פחות, הוא למעלה מ- 500 משפחות שחטפו מכה נוראית ועוד אלפי משפחות שחטפו מכה נוראית פחות (אך עדיין קשה מנשוא) כאשר יקיריהן "רק" נפצעו בתאונות. > > > > אני משוכנע שבלי הרבה מאמץ, ניתן להוריד את תאונות הדרכים למחצית, ואפילו פחות, > > אלא שלצערי ממשלות ישראל פשוט מצפצפות על הנושא (עובדה מדהימה, כיוון שעל הכביש לא יעזרו להם לא המאבטחים, > > לא הכבוד ולא שום דבר – על הכביש הם בשר ודם בדיוק כמו כל אחד אחר). > > אני מקווה, שאם "אור-ירוק" יאספו מספיק חתימות, הם יצליחו להזיז, סוף-סוף, את הממשלה לפעול לביעור הנגע הזה מחיינו. > > אנא, חיתמו על העצומה. זה לא עולה כסף ולא מחייב אתכם לכלום. > > אל תחתמו בשבילי – חיתמו בשבילכם! אני כבר חתומה
מישהו מצטרף
כואב עד דמעות - תקראו ותעבירו בכל דרך אפשרית וכמובן תזהרו בכבישים !!!!! יום שישי, 16 ביולי, 1999 > > 9:30 > > אני עומד ברמזור בצומת בני-דרור, בדרכי לעבודה. ניידת טיפול נמרץ חולפת ביללות סירנה לכיוון דרום. > > אני לא מתייחס אליה. עסוק במחשבות על סרט שראינו ערב קודם ועל השבת המתקרבת... > > 13:00 > > אני יוצא מהעבודה ונוסע הביתה. > > 13:10 > > הפלאפון מצלצל. על הצג מספר הטלפון של הבית. 'בטח מיכל (אשתי) רוצה לדעת מתי אני מגיע, אני חושב לעצמי ועונה. > > זאת באמת מיכל, אבל היא רוצה לדעת משהו אחר לגמרי. > > "שמעת משהו בקשר לאילן?" (אילן הוא אחי הצעיר). > > "לא. איזה מין משהו?" אני שואל, עדיין לא חושד בשום דבר. > > "היתה לו תאונה." > > מיכל לא יודעת שום פרטים בעצם. דודה של אבא שלי התקשרה לשאול אותה אם היא יודעת משהו. > > היא יודעת רק שהוא יצא לאימון אופניים (הוא היה טריאתלט), נפגע בתאונת-דרכים ונלקח לבילינסון. > > אני מגיע לצומת רעננה ופונה חזרה – לבילינסון. > > 13:30 > > אני מגיע לבילינסון. בדרך – המחשבות מתרוצצות ואני מבין שכנראה שלא מדובר בסתם פגיעה אם לקחו אותו לבילינסון. > > בקבלה אני שואל אם הגיע אליהם אילן גורדון שנפגע בתאונת-דרכים, והפקידה מפנה אותי לטיפול נמרץ. במעלית אני מבין שהמצב ממש לא טוב. > > אני מגיע לקומה. מישהו שואל מי אני וכשאני אומר – הוא מפנה אותי לחדר קטן בו יושבים הורי. > > "מה קורה?" אני שואל, ואמא שלי, עם מבט שירדוף אותי כל חיי, עונה לי: "הוא כנראה לא ייצא מזה". > > "מ'זתומרת, לא ייצא מזה?" אני באמת לא מבין. > > "יש פגיעה בגזע המוח. עשו לו CT והמוח לא מגיב". > > אני בשוק מוחלט. אילן – הספורטאי, החסון, החתיך – לא ייצא מזה?! > > אנחנו יושבים בחדר הקטן שלושתינו. מדי פעם נכנסת אחות. מציעה מים, לא ממש עונה על שאלותינו. > > 14:00 > > מיכל מגיעה. עכשיו תורי לבשר לה. היא בוכה, אנחנו מתחבקים. עדיין, אף אחד מאיתנו לא מעלה בדעתו שאילן באמת לא ייצא מזה. > > 14:10 > > האחות נכנסת שוב. מבקשת שמישהו יבוא לראות אם זה אכן אילן. עד אותו רגע, אף אחד מאיתנו לא זיהה אותו, > > ומכיוון שמדובר ברוכב אופניים, אין עליו תעודות מזהות. אבא שלי הולך איתה. זיק של תקווה ניצת... > > אחרי רגע, הזיק כבה. אבא שלי חוזר. זה אילן. > > 14:15 > > האחות נכנסת שוב. עם טפסים. בעדינות, היא שואלת אם נהיה מוכנים לתרום איברים. > > אנחנו מוכנים. לכולנו יש כרטיסי תורם. גם לאילן היה. > > הורי חותמים על הטפסים והיא יוצאת. > > 14:30 > > האחות נכנסת שוב, הפעם בלוויית פסיכולוג. שואלים אם אנחנו רוצים להפרד ממנו. אבא שלי, מיכל ואני רוצים. > > אמא שלי לא. היא רוצה לזכור אותו שלם. > > אנחנו נכנסים. אילן שוכב שם. חוץ מחבורה רצינית בצד ימין של הפנים הוא נראה ישן. שליו. > > מיכל ואני "מתנדבים" לנסוע לאחותי, לבשר לה. > > 14:40 > > בתי הבכורה (אז בת 11) מתקשרת לשמוע אם אילן בסדר. "אילן מת" עונה אשתי. הזעקה שלה היא עוד משהו שירדוף אותי כל חיי. > > 15:00 > > אנחנו מגיעים לאחותי. מצלצלים באינטרקום. היא פותחת ואנחנו עולים. אין מעלית והרגליים – כמו גבינה. > > לא היינו אצלה אף פעם. בטח שלא ביום ששי בצהריים. ברור לה שלא סתם קפצנו לביקור. > > היא מחכה בדלת. "מי?", היא שואלת. "אילן". אנחנו ממלמלים. > > מכל המשפחה, היא היתה הכי קרובה לאילן. > > > > בדרך חזרה, אנחנו לא מדברים. שומעים רדיו בשקט. בחדשות של ארבע, הידיעה הפותחת היא: > > "מת מפצעיו אילן גורדון, רוכב האופניים שנפגע בשעות הבוקר בתאונת דרכים". > > > > בחמש וחצי השנים שחלפו, למדתי לחיות עם האובדן. בחרתי להמשיך בחיי באופן הכי קרוב לאופן שהיו ממשיכים אלמלא האסון. > > ביומיום אני לא מדבר על התאונה, ואני משוכנע שאלו מביניכם שלא הכירו אותי קודם, לא היו מנחשים. > > > > בחרתי לספר את הסיפור בעקבות מבצע ההחתמה שעורכת עמותת "אור-ירוק". > > > > ב- 2004, נהרגו למעלה מ- 500 איש על הכבישים. זה הנתון שכולם מדברים עליו. מה שמדברים עליו הרבה פחות, הוא למעלה מ- 500 משפחות שחטפו מכה נוראית ועוד אלפי משפחות שחטפו מכה נוראית פחות (אך עדיין קשה מנשוא) כאשר יקיריהן "רק" נפצעו בתאונות. > > > > אני משוכנע שבלי הרבה מאמץ, ניתן להוריד את תאונות הדרכים למחצית, ואפילו פחות, > > אלא שלצערי ממשלות ישראל פשוט מצפצפות על הנושא (עובדה מדהימה, כיוון שעל הכביש לא יעזרו להם לא המאבטחים, > > לא הכבוד ולא שום דבר – על הכביש הם בשר ודם בדיוק כמו כל אחד אחר). > > אני מקווה, שאם "אור-ירוק" יאספו מספיק חתימות, הם יצליחו להזיז, סוף-סוף, את הממשלה לפעול לביעור הנגע הזה מחיינו. > > אנא, חיתמו על העצומה. זה לא עולה כסף ולא מחייב אתכם לכלום. > > אל תחתמו בשבילי – חיתמו בשבילכם! אני כבר חתומה