הגינה הפרטית.
לכל אחד יש בית. הבית הוא הקליפה החיצונית שלנו. הבית הוא נחלת הכלל. אנחנו מאפשרים את הביקור בו גם לזרים. כן, גם לזרים. אבל לחלק מאיתנו יש גם גינה פרטית. מוסתרת, בחצר האחורית. בגינה הפרטית אנחנו מחביאים את הסודות. המאוויים. החלומות... והתקוות. בגינה הפרטית אנחנו באמת אנחנו. שם אנחנו מכירים את עצמינו כמו שאף אחד אחר לא מכיר אותנו. שם אנחנו יפים. טובים. אנחנו מטפלים בגינה ממש בזהירות. מלטפים כל עלה קטן. משקים. ולפעמים... גם עוקרים. וזה כואב. וזה פוצע. שם, בגינה הפרטית, לפעמים צוומחות שושנים. שושנים אדומות. שושני האהבה. אבל לפעמים יש בם קוצים. לפעמים לא. וכשלא, אנחנו לפעמים מעיזים, רק לפעמים.. עם הרבה חששות והסוס... לאפשר בקור לגנן. כי את שושני האהבה משקה משהוא אחר. אנחנו מאפשרים לו לפעמים גם לחפור. לפעמים, רק לפעמים, אנחנו מבקרים בגינה של אחר. אנחנו משקים את שושניו. ולפעמים, הוא מרשה לחפור. בלי לפצוע. לחפור על מנת לנקות. לטהר. אנחנו שומרים על הגינה מכל משמר. כי אנחנו מרגישים בה פגיעים, חלשים וחשופים. ולפעמים, המבקרים ימצאו את הבית קורן ושמח... אך אם יצאו לגינה... הם לא יצאו. היא נעולה. ויש לה מפתח. והמפתח רק אצלינו. רק. לפעמים, אני חושבת... מה יקרה אם כולנו נפתח את השערים לתמיד? נזרוק את המפתח לים... מה יקרה אז? אז הגינה כבר לא תהיה פרטית. אבל אולי העולם כולו יהפוך לגינה אחת, יפה ופורחת... עם שושנים אדומות שצומחות בה. ואז נהיה יפים גם בבית. וטובים. שלכם... קצת הגיגים מגינתי הפרטית. (לי יש כבר פארק...) מיו.
לכל אחד יש בית. הבית הוא הקליפה החיצונית שלנו. הבית הוא נחלת הכלל. אנחנו מאפשרים את הביקור בו גם לזרים. כן, גם לזרים. אבל לחלק מאיתנו יש גם גינה פרטית. מוסתרת, בחצר האחורית. בגינה הפרטית אנחנו מחביאים את הסודות. המאוויים. החלומות... והתקוות. בגינה הפרטית אנחנו באמת אנחנו. שם אנחנו מכירים את עצמינו כמו שאף אחד אחר לא מכיר אותנו. שם אנחנו יפים. טובים. אנחנו מטפלים בגינה ממש בזהירות. מלטפים כל עלה קטן. משקים. ולפעמים... גם עוקרים. וזה כואב. וזה פוצע. שם, בגינה הפרטית, לפעמים צוומחות שושנים. שושנים אדומות. שושני האהבה. אבל לפעמים יש בם קוצים. לפעמים לא. וכשלא, אנחנו לפעמים מעיזים, רק לפעמים.. עם הרבה חששות והסוס... לאפשר בקור לגנן. כי את שושני האהבה משקה משהוא אחר. אנחנו מאפשרים לו לפעמים גם לחפור. לפעמים, רק לפעמים, אנחנו מבקרים בגינה של אחר. אנחנו משקים את שושניו. ולפעמים, הוא מרשה לחפור. בלי לפצוע. לחפור על מנת לנקות. לטהר. אנחנו שומרים על הגינה מכל משמר. כי אנחנו מרגישים בה פגיעים, חלשים וחשופים. ולפעמים, המבקרים ימצאו את הבית קורן ושמח... אך אם יצאו לגינה... הם לא יצאו. היא נעולה. ויש לה מפתח. והמפתח רק אצלינו. רק. לפעמים, אני חושבת... מה יקרה אם כולנו נפתח את השערים לתמיד? נזרוק את המפתח לים... מה יקרה אז? אז הגינה כבר לא תהיה פרטית. אבל אולי העולם כולו יהפוך לגינה אחת, יפה ופורחת... עם שושנים אדומות שצומחות בה. ואז נהיה יפים גם בבית. וטובים. שלכם... קצת הגיגים מגינתי הפרטית. (לי יש כבר פארק...) מיו.