הגילוי שלי...../images/Emo23.gif
תמיד נמשכתי לנשים "נעריות". לא אני ה"סטרייטית" אסתכל על נשים במבט "מיני". הן "רק" ריתקו אותי. לא ממש ידעתי מה מושך אותי כל כך... היום אני יודעת! היו לי מערכות יחסים ארוכות עם גברים (הדיכוי עבד עליי יופי). אך תמיד הסתכלתי על נשים. ו היו לי הסברים:"אני מסתכלת על נשים כי הן יפות" (לא כי אני רוצה אותן, חלילה...), "יש בה משהו מושך, אתה לא חושב?", "ברור שאפשר לצרף אשה, אני הרי כ"כ מינית, חופשייה ומשוחררת", "לא ארצה לגעת באשה, אך חושבת שלא תהיה לי בעיה שאשה תיגע בי"... לא בדקתי את הנושא איתו ואולי טוב שכך. ברור לי שהייתי שוברת את ליבו ונשארת איתה. אותה פגשתי פעם-פעמיים בשנה, במסגרת משותפת בה אנו חברות. הסתכלתי עליה מרותקת. שאלתי עליה, התעניינתי, אך לא ממקום של רצון לקשר (כך חשבתי). בהמשך תקשרנו מעט, אך לא היה חיבור קרוב. באחד המפגשים היינו באותו חדר. היא שאלה שאלות... (תוך כדי שאני מתלבשת מולה), האם התנסתי עם אשה? למה לא?... התשובות הליברליות שלי לא סיפקו אותה. זה עורר בי שאלות: האם היא מתחילה איתי? מה אם כן? איך אהדוף אותה מבלי לפגוע?... באותו מפגש לא קרה כלום. שנה אח"כ שוב היינו באותו החדר. הסתובבנו יחד, רקדנו, שתינו, פלרטטנו... בשלב כלשהו, מצאנו את עצמנו לבד על הרחבה, ואח"כ לבד במתחם... מלאות אדרנלין, זזות לצלילי המוסיקה, מסוחררות בנעימות... והיה הרגע ההוא, בו היא תפסה אותי בפני ונישקה. ברגע הזה- העולם עצר מלכת. צללתי אל תוך שפתיה, והתמסרתי מבלי יכולת לחשוב, להבין... רק הרגשתי. הגעתי הביתה! בדיוק למקום הנכון! על אף שבלילה היא הייתה עדינה וקשובה, ורצתה להיות בטוחה שאני עושה מה שאני רוצה ומודעת לו, על אף שלא רצנו משם ל"קצה הפסגה", התעוררתי מבולבלת. מצאתי את עצמי חושבת מחשבות "גבריות". החלטתי שאני לא רוצה לדבר איתה, אני מתנתקת. זה היה משהו חולף. סתם עוד וי! הראש דיבר כך, אך התנהגתי אחרת. רק חיכיתי לסימנים ממנה (והם באו- מסוייגים, חוששים- אך לא היה ספק שהם שם). פינקתי, אך התחבאתי. הייתי בטוחה שזה רשום לי על המצח והיא השתעשעה שם. דיברה עם החברות על מה שקורה לי במרומז ואני הרגשתי שהיא צועקת את הדברים. בערב נפרדנו כל אחת לדרכה. היא נפגעה. ציפתה שאזמין אותה אליי. אני רק רציתי להיות לבד. לבדוק מה קרה איתי. אך היא לא ויתרה. יומיים אח"כ הטלפון לא נותק. רק דיברנו. לא היו לי ספקות יותר לגבי נשים. אחרי יומיים היא הייתה אצלי. מאז, כמעט שנתיים לא נפרדנו. לא היה קל, לא היה ורוד. אך למדתי על עצמי המון. וכעת, בשעת פרידה, אני מודה לה. מודה לה על שפתחה לי את הדלת- הביתה.
תמיד נמשכתי לנשים "נעריות". לא אני ה"סטרייטית" אסתכל על נשים במבט "מיני". הן "רק" ריתקו אותי. לא ממש ידעתי מה מושך אותי כל כך... היום אני יודעת! היו לי מערכות יחסים ארוכות עם גברים (הדיכוי עבד עליי יופי). אך תמיד הסתכלתי על נשים. ו היו לי הסברים:"אני מסתכלת על נשים כי הן יפות" (לא כי אני רוצה אותן, חלילה...), "יש בה משהו מושך, אתה לא חושב?", "ברור שאפשר לצרף אשה, אני הרי כ"כ מינית, חופשייה ומשוחררת", "לא ארצה לגעת באשה, אך חושבת שלא תהיה לי בעיה שאשה תיגע בי"... לא בדקתי את הנושא איתו ואולי טוב שכך. ברור לי שהייתי שוברת את ליבו ונשארת איתה. אותה פגשתי פעם-פעמיים בשנה, במסגרת משותפת בה אנו חברות. הסתכלתי עליה מרותקת. שאלתי עליה, התעניינתי, אך לא ממקום של רצון לקשר (כך חשבתי). בהמשך תקשרנו מעט, אך לא היה חיבור קרוב. באחד המפגשים היינו באותו חדר. היא שאלה שאלות... (תוך כדי שאני מתלבשת מולה), האם התנסתי עם אשה? למה לא?... התשובות הליברליות שלי לא סיפקו אותה. זה עורר בי שאלות: האם היא מתחילה איתי? מה אם כן? איך אהדוף אותה מבלי לפגוע?... באותו מפגש לא קרה כלום. שנה אח"כ שוב היינו באותו החדר. הסתובבנו יחד, רקדנו, שתינו, פלרטטנו... בשלב כלשהו, מצאנו את עצמנו לבד על הרחבה, ואח"כ לבד במתחם... מלאות אדרנלין, זזות לצלילי המוסיקה, מסוחררות בנעימות... והיה הרגע ההוא, בו היא תפסה אותי בפני ונישקה. ברגע הזה- העולם עצר מלכת. צללתי אל תוך שפתיה, והתמסרתי מבלי יכולת לחשוב, להבין... רק הרגשתי. הגעתי הביתה! בדיוק למקום הנכון! על אף שבלילה היא הייתה עדינה וקשובה, ורצתה להיות בטוחה שאני עושה מה שאני רוצה ומודעת לו, על אף שלא רצנו משם ל"קצה הפסגה", התעוררתי מבולבלת. מצאתי את עצמי חושבת מחשבות "גבריות". החלטתי שאני לא רוצה לדבר איתה, אני מתנתקת. זה היה משהו חולף. סתם עוד וי! הראש דיבר כך, אך התנהגתי אחרת. רק חיכיתי לסימנים ממנה (והם באו- מסוייגים, חוששים- אך לא היה ספק שהם שם). פינקתי, אך התחבאתי. הייתי בטוחה שזה רשום לי על המצח והיא השתעשעה שם. דיברה עם החברות על מה שקורה לי במרומז ואני הרגשתי שהיא צועקת את הדברים. בערב נפרדנו כל אחת לדרכה. היא נפגעה. ציפתה שאזמין אותה אליי. אני רק רציתי להיות לבד. לבדוק מה קרה איתי. אך היא לא ויתרה. יומיים אח"כ הטלפון לא נותק. רק דיברנו. לא היו לי ספקות יותר לגבי נשים. אחרי יומיים היא הייתה אצלי. מאז, כמעט שנתיים לא נפרדנו. לא היה קל, לא היה ורוד. אך למדתי על עצמי המון. וכעת, בשעת פרידה, אני מודה לה. מודה לה על שפתחה לי את הדלת- הביתה.
