מה
אפ´חד לא הבין שגמני התכוונתי לזה
חברות ושיתוף אמיתי - לא בהכרח חונקים רגעים שבהם אנו עם עצמנו או מתעסקים בתחןם שונה מאשר בתחום ה"בשניים" שלנו. גם ביחד אפשר להיות עצמאיים ולהתעסק לחוד בדברים שמעניינים רק אותנו , בלי רגשי "אשמה" שאנחנו לא מעניקים או לא מקבלים צומי . עצם הידיעה שהוא/היא כאן , עצם הנוכחות , עצם הקירבה מספיקה להשרות את "החימום" , את השלווה והביטחון הנדרשים. זה לא אומר שצריך לספק/לקבל כל הזמן בידור כבקשתך לשותף לחיים. גם לילדים שלנו אנחנו לא עושים את זה , נכון? אצלי לפחות יש לו את הרגעים שלו (ודי הרבה כאלו) שהוא עסוק בעניניו ואני בענייני . גם כשאנחנו באותו המרחב לא כל הזמן מתעסקים אחד עם השני או ששנינו לא עסוקים באותו העניין ביחד. זה אומר שאנחנו לא מסורים אחד לשני? לא אוהבים? אוי ויי איך שזה נשמע. לא בכדי אומרים הרבה שילד חדורי תופס לפעמים את מקום הבנזוג מבחינת התנהגות. לפעמים עד כדי "תפיסת פיקוד"

זו יכולה להיות דוגמא טובה. לאן התגלגלתי עם הנושא הזה שלכם? , הא?