גלילה שמלילה
New member
הגיגים של התחלה
שלום לכם. אני כבר שבועיים ויום פה, בפרינס אדאורד, קנדה, וזה כל כך... שונה. אני עוד לא מכירה פה עוד ילדים, ואני כל כך פוחדת. אני ממש לא ילדה חברותית, וגם בארץ לא היו לי יותר מדי חברים. מצד שני - אם רציתי להיפגש עם מישהו, לצלצל למישהו, הייתי יכולה. ידעתי שיש לי את האופצייה הזו, אבל פה, אין. האנגלית שלי בסדר, האוצר מילים שלי עשיר אבל הדיקדוק שלי נורא, וכשאני כבר פוגשת ילד, אפילו מבוגר, שאומר לי "hello" או משהו, אני מסמיקה, ממלמלת משהו ובורחת, מפחד שאטעה בדיבור ויצחקו עלי. חם פה הרבה פחות מבארץ, ואני שונאת חום, אז בדרך כלל קור הוא דבר מצויין, אבל מרוב לחץ אני אפילו לא נהנית מזה. רוב היום אני מבלה בהתבודדות בחדר שלי ובקריאה, כמעט למידה בעל - פה, של ספר הזיכרונות שלי מהארץ. (אמא שלי צילמה כל ילד מהכיתה, כולל המחנכת והמנהלת והיועצת, וכל אחד מהם כתב לי "הקדשה" באלבום, מתחת לתמונה שלו). מצד שני, יש לי פה חדר לבד, ומחשב נייד מהארץ (אז יש בו מקלדת עברית), כפיצוי על המעבר , וקנו לי את כל הספרים בעברית שרציתי, ואני יכולה לכתוב לי את הקטעים והשירים שלי ברחוב בלי שאף אחד, גם אם הוא רואה מה אני כותבת, יבין, אבל אני מתגעגעת. לחומוס, לבמבה, לערסים המפוקפקים ברחובות, לפרחות הוורודות. אני לא מצפה לתגובות, אני גם לא מצפה לעצות. אני רק צריכה לפרוק את זה איפשהו, ואני עושה את זה פה. אני חושבת להקים בלוג כדי לפרוק בו במקום פה, כדי לא להעמיס על הפורום הזה. גל
שלום לכם. אני כבר שבועיים ויום פה, בפרינס אדאורד, קנדה, וזה כל כך... שונה. אני עוד לא מכירה פה עוד ילדים, ואני כל כך פוחדת. אני ממש לא ילדה חברותית, וגם בארץ לא היו לי יותר מדי חברים. מצד שני - אם רציתי להיפגש עם מישהו, לצלצל למישהו, הייתי יכולה. ידעתי שיש לי את האופצייה הזו, אבל פה, אין. האנגלית שלי בסדר, האוצר מילים שלי עשיר אבל הדיקדוק שלי נורא, וכשאני כבר פוגשת ילד, אפילו מבוגר, שאומר לי "hello" או משהו, אני מסמיקה, ממלמלת משהו ובורחת, מפחד שאטעה בדיבור ויצחקו עלי. חם פה הרבה פחות מבארץ, ואני שונאת חום, אז בדרך כלל קור הוא דבר מצויין, אבל מרוב לחץ אני אפילו לא נהנית מזה. רוב היום אני מבלה בהתבודדות בחדר שלי ובקריאה, כמעט למידה בעל - פה, של ספר הזיכרונות שלי מהארץ. (אמא שלי צילמה כל ילד מהכיתה, כולל המחנכת והמנהלת והיועצת, וכל אחד מהם כתב לי "הקדשה" באלבום, מתחת לתמונה שלו). מצד שני, יש לי פה חדר לבד, ומחשב נייד מהארץ (אז יש בו מקלדת עברית), כפיצוי על המעבר , וקנו לי את כל הספרים בעברית שרציתי, ואני יכולה לכתוב לי את הקטעים והשירים שלי ברחוב בלי שאף אחד, גם אם הוא רואה מה אני כותבת, יבין, אבל אני מתגעגעת. לחומוס, לבמבה, לערסים המפוקפקים ברחובות, לפרחות הוורודות. אני לא מצפה לתגובות, אני גם לא מצפה לעצות. אני רק צריכה לפרוק את זה איפשהו, ואני עושה את זה פה. אני חושבת להקים בלוג כדי לפרוק בו במקום פה, כדי לא להעמיס על הפורום הזה. גל
