הגוף לא מתאושש לי
היי, אז מחר אני מתחילה שבוע שלישי אחרי הניתוח ו- הגוף לא מתאושש לי, לא בקצב שחשבתי, או שאמרו לי שהוא יתאושש אין לי יותר כאבים אבל אני חלשה ברמות על - אני כל הזמן עייפה, כל הזמן רוצה לישון, וממש מתקשה לחזור לשיגרה אני בתקופה לחוצה בלי קשר לניתוח, כל מיני שינויים לימודים, מבחן שיושב לי קשות על הוריד ככה שאני לא יכולה להצביע דווקא על הניתוח - אבל מאז הניתוח, אני לא מצליחה להקים את עצמי אני לא דורשת מעצמי יותר מידי [למרות שיש לי נטייה כזו וזה קשה] ואני כל הזמן מוצאת את עצמי תוהה מתי זה בסדר לוותר, כי היי, עברתי פה משהו משמעותי, ומותר לנוח ומתי זו סוג של הדרדרות וכניעה אני לא מצליחה להסביר את עצמי.. אני בסוג של "דיכאון" (לא דיכאון קליני אמיתי) ולא מצליחה להרים את עצמי מבחינת האוכל, לא יודעת.. הכל מוזר.. אני לא אוכלת אפילו עשירית ממה שהייתי אוכלת לפניי הניתוח למרות שמידי פעם אני מרגישה רעב (ולגמריי מספקת לגוף את מה שהוא מבקש, ממש לא מרעיבה את עצמי) ירדתי במשקל בבום, ופתאום נעצרתי, למרות שהאכילה שלי לא ממש השתנתה (אני מניחה שהירידה הראשונית לא היתה של שומן, של מה היא היתה?) אז כרגע גם אין ממש תגמול לקושי אני מנסה להסתכל על ההמשך, ועל כמה שהחיים שלי הולכים להיות אחרים, אבל קצת מאבדת סבלנות לפעמים אני מגיעה למצב שאני חושבת שזה קשה מידי, ושחבל שסתם בילגנתי לעצמי את החיים כי לקח לי הרבה זמן לסדר אותם (וכמו בהודעה הקודמת שכתבתי, חשוב לי להבהיר שזה עיניין של רגעים, ובגדול בגדול, אני שלמה עם הניתוח - ושאני נעה לכיוון טיפול פסיכולוגי, שגם מתבלגן לי בלי קשר) וזה עוד לפניי שבכלל סגרתי את הטבעת, עוד לפניי שהתמודדתי עם מה שאני מניחה שיהיה הרבה יותר קשה איך קמים מפה? אין לי עצבים לרחם על עצמי... אין לי סבלנות, אני חייבת להמשיך לרוץ, ואיכשהו הייתי בטוחה ששבוע יספיק לגוף שלי כדי להתאושש החתכים כמעט נעלמו לי [קשה להאמין שעשיתי ניתוח], הכאבים עברו לי, הרעב בסדר, כשאני רוצה לאכול, לא חסר לי מה (גם לא גיוון) ולרוב, אני גם לא ממש רוצה.. רק החולשה הזאת... וה(חרדה?) לא יודעת.. אז - איך אתם מעודדים את עצמכם? ובכלל.. נראה לי שאף אחד בעולם לא מבין... אז, מישהו מבין ?.. איך מגייסים כוח? ידעתי שיהיה לי קשה, לא חשבתי שמעכשיו, ואם עכשיו אני כבר מותשת, מה יהיה בהמשך?.. אני מוכנה לשינוי אני עובדת קשה על שינוי גם בראש, וזה קורה אני מוכנה לקשיים אני מוכנה להכל, ההחלטה להתנתח היתה מורכבת וארוכה, ידעתי את ההשלכות ואני מוכנה לחיות איתן בתמורה לירידה במשקל אבל אין לי כוח... מה עושים? [סורי על הדיכאוניות, זה יעבור, אני מניחה, אז אולי זה פחות שאילת שאלות ויותר שיחרור קיטור, תודה על המקום לזה...]
היי, אז מחר אני מתחילה שבוע שלישי אחרי הניתוח ו- הגוף לא מתאושש לי, לא בקצב שחשבתי, או שאמרו לי שהוא יתאושש אין לי יותר כאבים אבל אני חלשה ברמות על - אני כל הזמן עייפה, כל הזמן רוצה לישון, וממש מתקשה לחזור לשיגרה אני בתקופה לחוצה בלי קשר לניתוח, כל מיני שינויים לימודים, מבחן שיושב לי קשות על הוריד ככה שאני לא יכולה להצביע דווקא על הניתוח - אבל מאז הניתוח, אני לא מצליחה להקים את עצמי אני לא דורשת מעצמי יותר מידי [למרות שיש לי נטייה כזו וזה קשה] ואני כל הזמן מוצאת את עצמי תוהה מתי זה בסדר לוותר, כי היי, עברתי פה משהו משמעותי, ומותר לנוח ומתי זו סוג של הדרדרות וכניעה אני לא מצליחה להסביר את עצמי.. אני בסוג של "דיכאון" (לא דיכאון קליני אמיתי) ולא מצליחה להרים את עצמי מבחינת האוכל, לא יודעת.. הכל מוזר.. אני לא אוכלת אפילו עשירית ממה שהייתי אוכלת לפניי הניתוח למרות שמידי פעם אני מרגישה רעב (ולגמריי מספקת לגוף את מה שהוא מבקש, ממש לא מרעיבה את עצמי) ירדתי במשקל בבום, ופתאום נעצרתי, למרות שהאכילה שלי לא ממש השתנתה (אני מניחה שהירידה הראשונית לא היתה של שומן, של מה היא היתה?) אז כרגע גם אין ממש תגמול לקושי אני מנסה להסתכל על ההמשך, ועל כמה שהחיים שלי הולכים להיות אחרים, אבל קצת מאבדת סבלנות לפעמים אני מגיעה למצב שאני חושבת שזה קשה מידי, ושחבל שסתם בילגנתי לעצמי את החיים כי לקח לי הרבה זמן לסדר אותם (וכמו בהודעה הקודמת שכתבתי, חשוב לי להבהיר שזה עיניין של רגעים, ובגדול בגדול, אני שלמה עם הניתוח - ושאני נעה לכיוון טיפול פסיכולוגי, שגם מתבלגן לי בלי קשר) וזה עוד לפניי שבכלל סגרתי את הטבעת, עוד לפניי שהתמודדתי עם מה שאני מניחה שיהיה הרבה יותר קשה איך קמים מפה? אין לי עצבים לרחם על עצמי... אין לי סבלנות, אני חייבת להמשיך לרוץ, ואיכשהו הייתי בטוחה ששבוע יספיק לגוף שלי כדי להתאושש החתכים כמעט נעלמו לי [קשה להאמין שעשיתי ניתוח], הכאבים עברו לי, הרעב בסדר, כשאני רוצה לאכול, לא חסר לי מה (גם לא גיוון) ולרוב, אני גם לא ממש רוצה.. רק החולשה הזאת... וה(חרדה?) לא יודעת.. אז - איך אתם מעודדים את עצמכם? ובכלל.. נראה לי שאף אחד בעולם לא מבין... אז, מישהו מבין ?.. איך מגייסים כוח? ידעתי שיהיה לי קשה, לא חשבתי שמעכשיו, ואם עכשיו אני כבר מותשת, מה יהיה בהמשך?.. אני מוכנה לשינוי אני עובדת קשה על שינוי גם בראש, וזה קורה אני מוכנה לקשיים אני מוכנה להכל, ההחלטה להתנתח היתה מורכבת וארוכה, ידעתי את ההשלכות ואני מוכנה לחיות איתן בתמורה לירידה במשקל אבל אין לי כוח... מה עושים? [סורי על הדיכאוניות, זה יעבור, אני מניחה, אז אולי זה פחות שאילת שאלות ויותר שיחרור קיטור, תודה על המקום לזה...]
