הגביע הוא שלנו?
שלום מתוך צורך בלתי נישלט לחיות חיים מפוכחי אשליות ההנאה שלי מהנצחון 'שלנו' ניפגמת מאד. האם שימחה קולקטיבית לגיטימית בכללותה? האם יש קיום בכלל לגאווה לאומית? וכיצד קבוצה שזוכה בזכות זרים ,אוהבי ציון ככל שיהיו ,בבעלות פרטית ואם אינטרס מיסחרי מייצגת אותי? או בכלל כל קבוצה לצורך העניין. הצניות שבי לא מבינה את מזילי הדימעה בטקס יום העצמאות ,הרי מדינה היא גוף קר ופונקציונאלי בבלבד שבא לשרת את מטרת האינדיבידואל. קבוצת אנשים המבינים את הצורך שבשיתוף פעולה לטובת הכלל ומכן לפרט. אין בזה כל רומנטיקה! הטקס עצמו מורכב מיחידים הדואגים למיקרו קוסמוס של עצמם. החצוצרן בטקס לדוגמא הוא איזה ג'ובניק שהיה איתי בשכבה -או שלא ,שהולך כל יום הביתה ב2 שבאותו היום הוא מתרגש כי יראו אותו בטלוויזיה וזה אולי יקדם את האינטרסים שלו אבל מבעד לעיניים דומעות הוא כמובן סימבול ממלכתי מובהק! וממיטב הנוער שלנו! מצד שני בכל עת שאני מרוצה מהישג של קבוצה שאני נוטל בה חלק מורגש יותר ,כמו משפחה או קבוצת הכדורסל ששיחקתי בה בילדותי אין זה בדיוק אותו סיפוק קולקטיבי הבעל כביכול השלכה עלי? מתי קבוצה נהיית גדולה מדי בשביל לחוש רגש כלפיה ואני בהחלט מרגיש שמדינה זה דוגמא לזה ,ניכור מוחלט של האינדיבידואל. לחוש רגש כלפי גוף שלא שם קצוץ עליך הוא לגיטימי או מגוחך כמו להתרגש מהצלחה של מפורסם כזה או אחר (שלהצלחתו טרמתי מכספי...) או בקיצור ,האם אני צריך לחדול מלשמוח מהשגי בתי (אם היתה לי) או להתחיל לשמוח מהשגי המדינה/עולם/גלקסיה שלי? רגשי ה'כפירה' הללו מטרידים אותי בתקופה הפטריוטית האחרונה ואשמח לשמוע את תגובותכם בעניין!
שלום מתוך צורך בלתי נישלט לחיות חיים מפוכחי אשליות ההנאה שלי מהנצחון 'שלנו' ניפגמת מאד. האם שימחה קולקטיבית לגיטימית בכללותה? האם יש קיום בכלל לגאווה לאומית? וכיצד קבוצה שזוכה בזכות זרים ,אוהבי ציון ככל שיהיו ,בבעלות פרטית ואם אינטרס מיסחרי מייצגת אותי? או בכלל כל קבוצה לצורך העניין. הצניות שבי לא מבינה את מזילי הדימעה בטקס יום העצמאות ,הרי מדינה היא גוף קר ופונקציונאלי בבלבד שבא לשרת את מטרת האינדיבידואל. קבוצת אנשים המבינים את הצורך שבשיתוף פעולה לטובת הכלל ומכן לפרט. אין בזה כל רומנטיקה! הטקס עצמו מורכב מיחידים הדואגים למיקרו קוסמוס של עצמם. החצוצרן בטקס לדוגמא הוא איזה ג'ובניק שהיה איתי בשכבה -או שלא ,שהולך כל יום הביתה ב2 שבאותו היום הוא מתרגש כי יראו אותו בטלוויזיה וזה אולי יקדם את האינטרסים שלו אבל מבעד לעיניים דומעות הוא כמובן סימבול ממלכתי מובהק! וממיטב הנוער שלנו! מצד שני בכל עת שאני מרוצה מהישג של קבוצה שאני נוטל בה חלק מורגש יותר ,כמו משפחה או קבוצת הכדורסל ששיחקתי בה בילדותי אין זה בדיוק אותו סיפוק קולקטיבי הבעל כביכול השלכה עלי? מתי קבוצה נהיית גדולה מדי בשביל לחוש רגש כלפיה ואני בהחלט מרגיש שמדינה זה דוגמא לזה ,ניכור מוחלט של האינדיבידואל. לחוש רגש כלפי גוף שלא שם קצוץ עליך הוא לגיטימי או מגוחך כמו להתרגש מהצלחה של מפורסם כזה או אחר (שלהצלחתו טרמתי מכספי...) או בקיצור ,האם אני צריך לחדול מלשמוח מהשגי בתי (אם היתה לי) או להתחיל לשמוח מהשגי המדינה/עולם/גלקסיה שלי? רגשי ה'כפירה' הללו מטרידים אותי בתקופה הפטריוטית האחרונה ואשמח לשמוע את תגובותכם בעניין!
