lightflake
New member
הגבולות שלנו
אנחנו מדמיינים את הגבול שלנו, למדנו שהעור שלנו מהווה את קצה יישותנו וקיבלנו את זה כאמת
במצב הערות שאנו חיים בו, שנקרא "ערות עם חלומות", אמונה ברעיון הופכת לחלק מהמציאות היחסית
אז כדאי להיות מאוד חשדן לגבי רעיונות לפני שאנו מקבלים אותם כאמת
אם נצליח לראות את רעיון הגבולות שלנו ולוותר עליו, נווכח שאין לנו גבולות כלל, הגוף עצמו ירגיש שקוף ומאוד חדיר לאנרגיה כך שהאנרגיה החיצונית והפנימית תורגש כמין "רוח" אחת שזורמת בחופשיות מוחלטת
הגוף עדיין נמצא שם כתחושה וכחוויה ויזואלית, אבל ההוויה שאנחנו, אינה קשורה כלל לחוויית ה"גוף"
במצב כזה קשה מאוד לאנרגיות שליליות להתיישב בנו ולהפריע לנו, זה לא אומר שלא נחווה רגשות שליליים אבל בצורה מאוד חולפת ממש כמו רוח שחולפת ועוברת בתוך גופנו, אנו חווים אותה והיא ממשיכה הלאה ללא כל השפעה עלינו
למעשה אין לנו כלל גבול
החיים הם חוויה שמתרחשת בנו והיקום כולו הוא רעיון שקיים בנו
השגיאה הגדולה ביותר שעשינו הייתה להאמין לקיומנו כחלק מתוך החוויה שנקראת חיינו (הזדהות עם תחושת+רעיון הגוף)
אנחנו מאמינים שאנחנו קיימים בתוך הגוף (כרעיון, בד"כ עם קשר לאיזור מסויים בגוף)
הכח המופלא של המיינד הוא לבנות מבנים דמיוניים ממחשבות וכך המיינד בונה בכל רגע את הגוף שלנו ואת הפרצוף שלנו ואנחנו מאמינים שזה באמת אנחנו...
זה נשמע מטורף אבל תחקרו מה באמת הפרצוף שלכם ותראו שבלי כל מיני אימג'ים דמיוניים שאתם מאמינים להם (שקשורים או לא, למה שאתם רואים בראי ובתמונות של גופכם) אז אין לנו באמת פרצוף כאן ועכשיו, אנחנו פשוט מדמיינים את זה!
השכל שלנו כבר יודע היטב איך נראה הפרצוף שלנו בכל צורה שנעשה איתו (עצוב, שמח, חמוץ, כועס, וכל פרצוף אחר שנעשה) והוא מיידית יוצר את הדימיון של הפרצוף שאנו עושים עם שרירי הפנים, נסו בעצמכם עכשיו לעשות פרצוף כלשהו ותראו איך מיידית משתנה רעיון הפרצוף שאתם מאמינים בו, זה דבר חשוב להתנהלות החברתית בעולם הזה ולכן למדנו את המיומנות הזו עוד בגיל צעיר, אבל חשוב לבחון ולהווכח שזו רק תמונה דמיונית שמראה לנו כביכול כיצד אנו נראים כלפי חוץ, זה רק דמיון, לא מציאות (מה ההבדל בין דמיון/מחשבות למציאות זה נושא שקשה להבין בפני עצמו)
אדם שמחפש היטב איפה הוא נמצא יווכח בסופו של דבר שהוא לא נמצא בשום מקום, ובכל זאת הוא קיים, למעשה אין שום מקום ב"חייו" שבו הוא לא קיים! מה שהוא זה הקיום עצמו, החיים עצמם, כל החוויה הזאת שנקראת החיים כולל כל מה שהיא מכילה, היא מה שאנחנו באמת, וזוהי חוויה מודעת, אנחנו מחלקים את החוויה לחלק בעל הצורה והוא החלק המשתנה ולמודעות עצמה שהיא החלק הקבוע וחסר הצורה (לא ניתן לראותו/לחוותו), החוויה והמודעות לה הן למעשה אחד, לא ניתן באמת להפריד ביניהם, אם תביטו בנעל לדוגמה, אז המראה של הנעל הוא גם המודעות לנעל, אין דבר כזה נעל בלי מודעות לנעל, זה קיים רק כרעיון/זכרון וגם אותו רעיון/זכרון מכיל מודעות כדי שיתקיים.
החיים של כל אחד הם ייחודיים לו והוא כל חלק בחיים הללו, תודעה שמתבטאת בצורות משתנות, גם אם מישהו ממש מנסה "להקטין את עצמו" ולהפוך עצמו בדמיונו לחסר משמעות (והחברה מעודדת אותנו כל החיים להרגיש בורג קטן במערכת כי יהיה מאוד קשה לשלוט באנשים שיודעים שהם חופש מוחלט, תודעה בלבד.)
כן, אני יודע שזה נשמע הזוי
אבל מה לעשות שזו האמת?
נסו להוכיח שאני טועה
אנחנו מדמיינים את הגבול שלנו, למדנו שהעור שלנו מהווה את קצה יישותנו וקיבלנו את זה כאמת
במצב הערות שאנו חיים בו, שנקרא "ערות עם חלומות", אמונה ברעיון הופכת לחלק מהמציאות היחסית
אז כדאי להיות מאוד חשדן לגבי רעיונות לפני שאנו מקבלים אותם כאמת
אם נצליח לראות את רעיון הגבולות שלנו ולוותר עליו, נווכח שאין לנו גבולות כלל, הגוף עצמו ירגיש שקוף ומאוד חדיר לאנרגיה כך שהאנרגיה החיצונית והפנימית תורגש כמין "רוח" אחת שזורמת בחופשיות מוחלטת
הגוף עדיין נמצא שם כתחושה וכחוויה ויזואלית, אבל ההוויה שאנחנו, אינה קשורה כלל לחוויית ה"גוף"
במצב כזה קשה מאוד לאנרגיות שליליות להתיישב בנו ולהפריע לנו, זה לא אומר שלא נחווה רגשות שליליים אבל בצורה מאוד חולפת ממש כמו רוח שחולפת ועוברת בתוך גופנו, אנו חווים אותה והיא ממשיכה הלאה ללא כל השפעה עלינו
למעשה אין לנו כלל גבול
החיים הם חוויה שמתרחשת בנו והיקום כולו הוא רעיון שקיים בנו
השגיאה הגדולה ביותר שעשינו הייתה להאמין לקיומנו כחלק מתוך החוויה שנקראת חיינו (הזדהות עם תחושת+רעיון הגוף)
אנחנו מאמינים שאנחנו קיימים בתוך הגוף (כרעיון, בד"כ עם קשר לאיזור מסויים בגוף)
הכח המופלא של המיינד הוא לבנות מבנים דמיוניים ממחשבות וכך המיינד בונה בכל רגע את הגוף שלנו ואת הפרצוף שלנו ואנחנו מאמינים שזה באמת אנחנו...
זה נשמע מטורף אבל תחקרו מה באמת הפרצוף שלכם ותראו שבלי כל מיני אימג'ים דמיוניים שאתם מאמינים להם (שקשורים או לא, למה שאתם רואים בראי ובתמונות של גופכם) אז אין לנו באמת פרצוף כאן ועכשיו, אנחנו פשוט מדמיינים את זה!
השכל שלנו כבר יודע היטב איך נראה הפרצוף שלנו בכל צורה שנעשה איתו (עצוב, שמח, חמוץ, כועס, וכל פרצוף אחר שנעשה) והוא מיידית יוצר את הדימיון של הפרצוף שאנו עושים עם שרירי הפנים, נסו בעצמכם עכשיו לעשות פרצוף כלשהו ותראו איך מיידית משתנה רעיון הפרצוף שאתם מאמינים בו, זה דבר חשוב להתנהלות החברתית בעולם הזה ולכן למדנו את המיומנות הזו עוד בגיל צעיר, אבל חשוב לבחון ולהווכח שזו רק תמונה דמיונית שמראה לנו כביכול כיצד אנו נראים כלפי חוץ, זה רק דמיון, לא מציאות (מה ההבדל בין דמיון/מחשבות למציאות זה נושא שקשה להבין בפני עצמו)
אדם שמחפש היטב איפה הוא נמצא יווכח בסופו של דבר שהוא לא נמצא בשום מקום, ובכל זאת הוא קיים, למעשה אין שום מקום ב"חייו" שבו הוא לא קיים! מה שהוא זה הקיום עצמו, החיים עצמם, כל החוויה הזאת שנקראת החיים כולל כל מה שהיא מכילה, היא מה שאנחנו באמת, וזוהי חוויה מודעת, אנחנו מחלקים את החוויה לחלק בעל הצורה והוא החלק המשתנה ולמודעות עצמה שהיא החלק הקבוע וחסר הצורה (לא ניתן לראותו/לחוותו), החוויה והמודעות לה הן למעשה אחד, לא ניתן באמת להפריד ביניהם, אם תביטו בנעל לדוגמה, אז המראה של הנעל הוא גם המודעות לנעל, אין דבר כזה נעל בלי מודעות לנעל, זה קיים רק כרעיון/זכרון וגם אותו רעיון/זכרון מכיל מודעות כדי שיתקיים.
החיים של כל אחד הם ייחודיים לו והוא כל חלק בחיים הללו, תודעה שמתבטאת בצורות משתנות, גם אם מישהו ממש מנסה "להקטין את עצמו" ולהפוך עצמו בדמיונו לחסר משמעות (והחברה מעודדת אותנו כל החיים להרגיש בורג קטן במערכת כי יהיה מאוד קשה לשלוט באנשים שיודעים שהם חופש מוחלט, תודעה בלבד.)
כן, אני יודע שזה נשמע הזוי
אבל מה לעשות שזו האמת?
נסו להוכיח שאני טועה
