הבעיות בחברה של נשים
איש לא יוכל לחשוד בי באנטי פמיניסטיות. את זה אני אומרת כהקדמה לכך שאני מציגה כמה בעיות בחברה נשית. נהוג לחשוב שאם היה שלטון נשי או דגש על שלטון נשי, לא היו מלחמות, בעיות חברתיות היו נפתרות וכך הלאה. אבל ממפגשים של פמיניסטיות ונשים גיליתי כמה תופעות לא סימפטיות. במפגשים גדולים של פמיניסטיות ושל סתם נשים ראיתי איך נוצרות קבוצות של חברות קרובות, למשל, של המארגנות והחברות שלהן. משהו כמו מלכת הכיתה והחברות שלה. כאשר רואים מפגשים גבריים נניח במגרשי כדורגל ובתי כנסת יש איזשהו שיתוף על רקע עניין חיצוני. אצל גברים לא חסרה היררכיה אבל לא במפגשים המוניים. אצל נשים ישנה לדעתי הררכיה רגשית וחברתית, כנראה, בגלל ההשקעה הרגשית והנטיה למילוליות קשה להיות חברה של כולם. זאת אחת הסיבות שהפמיניסטיות לא מצליחות לרכז תנועות גדולות כמו אצל הגברים. דבר נוסף. במהלך חיי ראיינתי גברים ונשים. ואם נשים מתלוננות שהן לא מופיעות מספיק באמצעי התקשורת, שיאשימו גם את עצמן. נכון שזאת הכללה ויש כל מיני בכל מקרים, אבל בדרך כלל אין מה להשוות מרואיינים גברים למרואיינות נשים. גברים רואים ראיון כחלק מהחיים. הם מתייחסים לזה בצורה עניינית, לא מפחדים שלא יצאו טוב. הם רואים בזה עוד סיכון מסויים שמזמנים החיים ושברוב המקרים הוא מזערי. ואם יש בעיה הם פותרים אותה בלי שום תסביכים. נשים שמוזמנות לראיון, מהססות, מפחדות, או מתנהגות בגסות רוח, מעליבות, קצרות רוח, מבקשות לדעת מה יצא להן, לא מסכימות, או מסכימות ואחר כך מבטלות, כל בעיה קטנה הופכת לטראומה. מה שקרה הוא שלפעמים ראיינתי גבר אחרי שחיפשתי דווקא אשה. נכון שלפעמים הכתיבה על נשים לפעמים עלולה להיות יותר בעייתית לנשים כמו שהכל יותר קשה לנשים, אבל עליהן לדעת שאם האשה תהיה עניינית, תקבל את הדברים בצורה פחות דרמטית, הדברים יסתדרו לה כמו לגברים.
איש לא יוכל לחשוד בי באנטי פמיניסטיות. את זה אני אומרת כהקדמה לכך שאני מציגה כמה בעיות בחברה נשית. נהוג לחשוב שאם היה שלטון נשי או דגש על שלטון נשי, לא היו מלחמות, בעיות חברתיות היו נפתרות וכך הלאה. אבל ממפגשים של פמיניסטיות ונשים גיליתי כמה תופעות לא סימפטיות. במפגשים גדולים של פמיניסטיות ושל סתם נשים ראיתי איך נוצרות קבוצות של חברות קרובות, למשל, של המארגנות והחברות שלהן. משהו כמו מלכת הכיתה והחברות שלה. כאשר רואים מפגשים גבריים נניח במגרשי כדורגל ובתי כנסת יש איזשהו שיתוף על רקע עניין חיצוני. אצל גברים לא חסרה היררכיה אבל לא במפגשים המוניים. אצל נשים ישנה לדעתי הררכיה רגשית וחברתית, כנראה, בגלל ההשקעה הרגשית והנטיה למילוליות קשה להיות חברה של כולם. זאת אחת הסיבות שהפמיניסטיות לא מצליחות לרכז תנועות גדולות כמו אצל הגברים. דבר נוסף. במהלך חיי ראיינתי גברים ונשים. ואם נשים מתלוננות שהן לא מופיעות מספיק באמצעי התקשורת, שיאשימו גם את עצמן. נכון שזאת הכללה ויש כל מיני בכל מקרים, אבל בדרך כלל אין מה להשוות מרואיינים גברים למרואיינות נשים. גברים רואים ראיון כחלק מהחיים. הם מתייחסים לזה בצורה עניינית, לא מפחדים שלא יצאו טוב. הם רואים בזה עוד סיכון מסויים שמזמנים החיים ושברוב המקרים הוא מזערי. ואם יש בעיה הם פותרים אותה בלי שום תסביכים. נשים שמוזמנות לראיון, מהססות, מפחדות, או מתנהגות בגסות רוח, מעליבות, קצרות רוח, מבקשות לדעת מה יצא להן, לא מסכימות, או מסכימות ואחר כך מבטלות, כל בעיה קטנה הופכת לטראומה. מה שקרה הוא שלפעמים ראיינתי גבר אחרי שחיפשתי דווקא אשה. נכון שלפעמים הכתיבה על נשים לפעמים עלולה להיות יותר בעייתית לנשים כמו שהכל יותר קשה לנשים, אבל עליהן לדעת שאם האשה תהיה עניינית, תקבל את הדברים בצורה פחות דרמטית, הדברים יסתדרו לה כמו לגברים.
