צ'יקו היי לדעתי אתה יותר מידי
עוסק בעולם המודעות ופחות מידי כנראה (אינני יכול להיות בטוח) בעולם העשייה. היקום סובב על איזון והאיזון הוא גם בין עשייה ובין חשיבה. אתה כל פעם מדווח על הבנות שהעלו אותך למעלה ועל כאלו שהורידו אותך למטה. בעיני זה מה שתמיד יהיה כל עוד תתמיד באמונה הבסיסית שעולם החשיבה הוא עליון לעולם העשייה. ואני אסביר לך את כוונתי : ניקח אדם שאיננו פילוסוף, הוא יחסית משכיל ומודע, אבל איננו עוסק בפילוסופיה ומודעות חוץ מימי שישי בערב אולי. אותו אדם מגיע לגיל 30 ומחליט להביא עם אישתו ילדים לעולם. הילד מגיע לעולם ומצריך טיפול (לקום בלילה ולחבק ולהאכיל). הטיפול בעצמו גורם לך להתאהב בילד. לאט לאט הוא גדל והופך בכלל להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך.ואותו אדם מוצא עצמו בגיל 35 עם שני ילדים שהוא אוהב והם אוהבים אותו. בלי מודעות ובלי סיפורים פשוט כי הוא הביא אותם לעולם. וכל עוד הוא איננו אדם שיש לו בעייה מאוד מאוד רצינית אז הוא יאהב אותם. ניקח פילוסוף שמנסה להבין את האהבה. מנסה להבין מדוע איננו אוהב כל כך את חבריו. מנסה להבין מדוע לא בדיוק אצה לו הדרך לזוגיות. מנסה להבין מדוע בכלל הוא חייב את הדברים הללו, אולי האדם יכול לבד עם עצמו בכיף ? השני בינתיים נמצא בחיים עם 70 אחוז סיפוק ו30 אחוז חוסר סיפוק. אבל הוא מרגיש שהוא בונה דברים - משפחה, מצב כלכלי סביר שיאפשר לו ליהנות מגיל מבוגר ללא עבודה, אולי גם זוגיות סבירה עם אישתו ממנה הוא נהנה. קצת טיולים בשבתות. והפילוסוף רק חושב וחושב וחושב. הוא קם בבוקר פתאום מבין משהו וכל עולמו נראה בהיר. אחרי שעתיים ה"היי" נעלם וכל עולמו מדוכא. ואז שוב הבנה ושוב הרגשה מחורבנת וככה תנועה מכאן לשם ללא שום תוחלת. אינני טוען חס וחלילה שילדים ועבודה מסודרת זו הדרך היחידה לחיות. אבל בודהא כבר טען לפני 2,500 שנה שגם אדם שעשה מדיטציה 24 שעות, בסוף יחזור לעולם הזה. בקיצור איזון בין עשייה למחשבה (לדעתי צריך 80 אחוז עשייה ו20 אחוז מחשבה - אבל דעתי לא קריטית). במקום לנסות כל הזמן לפצח את החידה שנקראת חיים, אני ממליץ לך פשוט לחיות אותם. קום ועשה דברים בהתחלה לא תיהנה ולאט לאט תלמד ליהנות. המחשבה מאוד מוגבלת, היא מוגבלת להבנת העשייה. אבל אם אין עשייה, למחשבה אין כמעט ערך.
