הבנים והבנות....
בעקבות "עובדה" של אילנה דיין (הערב) אני יושבת וצופה בתוכנית שלה הלילה, בחלק בו הכתב איתי אנגל נכנס ללבנון ממש לשטח האויב ומצלם קרב און ליין הצטרף לפלוגה או גדוד (מה אני מבינה)...ואני רק צופה ובוכה, אחוזת חרדה, והם לא מרחמים והם מראים את המראות ומשמיעים את הקולות, שלומי נפצע ברגליים , ושי חטף רסיס באף, והדוקטור מטפל והשאר נלחמים ויותר מהכול הם מוטרדים מה עם המפקד שלהם, הנה מודיעים שהרגו שני מחבלים, המבצע הסתיים הם יוצאים משם כי נגמרה האספקה הרפואית, למרות שתוכנן להישאר 3 ימים,יש 5 פצועים, המפקד שלהם נוגע בכל אחד ואומר: היית עשר! אני גאה בך, והם עייפים, יורדים מפי הר הגעש להפוגה קלה, ואני מתבוננת ומקשיבה והלב נזעק החוצה לחבק כל אחד ואחד מהם והזרועות חפצות לעטוף אותם ולגונן ואחוות אימהות גורמת לי להתפלל בתוכי...אנא... אלוהים עשה שהם יחזרו כולם, שלא יאבד איש מהם. והדמעות לא חדלות, והפולני מביט אלי ואומר, אתן הבנות, מעולם לא חוויתן את זה אה? זה חדש שמביאים לכן את המלחמה ממש לסלון... הו כן, זה חדש, ואלה מראות קשים, אנחנו הורגלנו לדאוג מהעורף, כשבמלחמה הקודמת הוא נהג תאג"ד והתרוצץ בלבנון גם דאגתי.... אבל המראות האלה של הלחימה, ההבנה הזאת שזה הם מולנו בחושך ומי שימצמץ ראשון, או מי שיתגלה ראשון יחטוף את המטח... שזה לא שח, ולא דומינו... שזה שי ואבי ושלומי עם הקסדות והמצנפות ותאורת הלילה והנשק, והאומץ והאחווה... מול אחמד ומוחמד והמלחמה. וכל השי והשלומי הם בגיל של הבנים של החברות שלי ושלי והרולטה הרוסית הזאת שהפילה כבר כל כך הרבה עוד לא התבייתה שם בתוף... ועוד אני כותבת וחושבת אני שומעת על מסוק שהתרסק ועל טנק שלנו שנסע לאחור ובשוגג קיפד חיי שניים ופצע עוד צמד....ושוב העצב החונק והיד הזו שעולה ואוחזת בחזה והשאלה האיומה, מי הפעם?... הילדים של מי הלכו? אומרים שיש החלטה, שתהיה הפסקת אש, שביום שני בבוקר זה יגמר.... הפולני ממלמל מתחת לאף..."את תראי שעוד כמה זמן יגידו שכל הקורבנות היו לשווא, כי לא סיימו את המלאכה, כי עוצרים את השור בדישו"....את תראי... אני לא רוצה לראות, כבר ראיתי מספיק, אני בסה"כ אמא, אני לא שום אסטרטגית ואני אפילו לא אמא של חיל, רק אמא של ילד בן 18 ואני יודעת מה רוב האמהות רוצות... אתם ה"בנים" חדורי רוח קרב, לפוצץ את האויב לקרוע לו את הצורה, להכנס באמאמאמא שלו... ואנחנו "הבנות" רוצות אותם בבית, את שי ואת אבי ושלומי, במיטה נקייה בלי קסדה ומצנפת, בלי הזדקקות לאספקה הרפואית שהתחסלה, בלי המתח של תאורת הלילה ושל מי יפגע ראשון... וראיתי אותם כל כך יפים, כל כך נאמנים לאחיהם, כל כך חרדים, לא לנפשם! אלא לנפש חברם ואין עוד בעולם צבא כזה! ואין באף מקום ילדים כאלה, הם כולם נפלאים כל כך ויקרים מפז... כן ידעתי שהילדים שלנו-זהב , כן שמעתי סיפורים, כן אפילו ראיתי כמה סרטי מלחמה בקולנוע אבל איתי אנגל בתוכנית של א. דיין הביא לי את המלחמה לסלון...לא את הריקושטים שסביב אלא את התמונות האמיתיות... וכן אני יודעת גם בתוך כל הזעזוע, שיש יותר, שיש הרבה יותר, שיש גם "סרטים" עם אבדות בנפש הרוגים, לא רק פצועים... והלב ששותת כולו , והלב שנמלא חרדה באותה נשימה מלא הוא בכם, ילדים שלנו, מלא אהבה וגאווה, ותפילה אמיתית ענקית לשלומכם... ורק שלא יהיו עוד נפגעים של הרגע האחרון.... שלא יוולדו סיפורים של רגע לפני הסוף... ....וכבר יש מסוק, ו....... די!!!! אור
בעקבות "עובדה" של אילנה דיין (הערב) אני יושבת וצופה בתוכנית שלה הלילה, בחלק בו הכתב איתי אנגל נכנס ללבנון ממש לשטח האויב ומצלם קרב און ליין הצטרף לפלוגה או גדוד (מה אני מבינה)...ואני רק צופה ובוכה, אחוזת חרדה, והם לא מרחמים והם מראים את המראות ומשמיעים את הקולות, שלומי נפצע ברגליים , ושי חטף רסיס באף, והדוקטור מטפל והשאר נלחמים ויותר מהכול הם מוטרדים מה עם המפקד שלהם, הנה מודיעים שהרגו שני מחבלים, המבצע הסתיים הם יוצאים משם כי נגמרה האספקה הרפואית, למרות שתוכנן להישאר 3 ימים,יש 5 פצועים, המפקד שלהם נוגע בכל אחד ואומר: היית עשר! אני גאה בך, והם עייפים, יורדים מפי הר הגעש להפוגה קלה, ואני מתבוננת ומקשיבה והלב נזעק החוצה לחבק כל אחד ואחד מהם והזרועות חפצות לעטוף אותם ולגונן ואחוות אימהות גורמת לי להתפלל בתוכי...אנא... אלוהים עשה שהם יחזרו כולם, שלא יאבד איש מהם. והדמעות לא חדלות, והפולני מביט אלי ואומר, אתן הבנות, מעולם לא חוויתן את זה אה? זה חדש שמביאים לכן את המלחמה ממש לסלון... הו כן, זה חדש, ואלה מראות קשים, אנחנו הורגלנו לדאוג מהעורף, כשבמלחמה הקודמת הוא נהג תאג"ד והתרוצץ בלבנון גם דאגתי.... אבל המראות האלה של הלחימה, ההבנה הזאת שזה הם מולנו בחושך ומי שימצמץ ראשון, או מי שיתגלה ראשון יחטוף את המטח... שזה לא שח, ולא דומינו... שזה שי ואבי ושלומי עם הקסדות והמצנפות ותאורת הלילה והנשק, והאומץ והאחווה... מול אחמד ומוחמד והמלחמה. וכל השי והשלומי הם בגיל של הבנים של החברות שלי ושלי והרולטה הרוסית הזאת שהפילה כבר כל כך הרבה עוד לא התבייתה שם בתוף... ועוד אני כותבת וחושבת אני שומעת על מסוק שהתרסק ועל טנק שלנו שנסע לאחור ובשוגג קיפד חיי שניים ופצע עוד צמד....ושוב העצב החונק והיד הזו שעולה ואוחזת בחזה והשאלה האיומה, מי הפעם?... הילדים של מי הלכו? אומרים שיש החלטה, שתהיה הפסקת אש, שביום שני בבוקר זה יגמר.... הפולני ממלמל מתחת לאף..."את תראי שעוד כמה זמן יגידו שכל הקורבנות היו לשווא, כי לא סיימו את המלאכה, כי עוצרים את השור בדישו"....את תראי... אני לא רוצה לראות, כבר ראיתי מספיק, אני בסה"כ אמא, אני לא שום אסטרטגית ואני אפילו לא אמא של חיל, רק אמא של ילד בן 18 ואני יודעת מה רוב האמהות רוצות... אתם ה"בנים" חדורי רוח קרב, לפוצץ את האויב לקרוע לו את הצורה, להכנס באמאמאמא שלו... ואנחנו "הבנות" רוצות אותם בבית, את שי ואת אבי ושלומי, במיטה נקייה בלי קסדה ומצנפת, בלי הזדקקות לאספקה הרפואית שהתחסלה, בלי המתח של תאורת הלילה ושל מי יפגע ראשון... וראיתי אותם כל כך יפים, כל כך נאמנים לאחיהם, כל כך חרדים, לא לנפשם! אלא לנפש חברם ואין עוד בעולם צבא כזה! ואין באף מקום ילדים כאלה, הם כולם נפלאים כל כך ויקרים מפז... כן ידעתי שהילדים שלנו-זהב , כן שמעתי סיפורים, כן אפילו ראיתי כמה סרטי מלחמה בקולנוע אבל איתי אנגל בתוכנית של א. דיין הביא לי את המלחמה לסלון...לא את הריקושטים שסביב אלא את התמונות האמיתיות... וכן אני יודעת גם בתוך כל הזעזוע, שיש יותר, שיש הרבה יותר, שיש גם "סרטים" עם אבדות בנפש הרוגים, לא רק פצועים... והלב ששותת כולו , והלב שנמלא חרדה באותה נשימה מלא הוא בכם, ילדים שלנו, מלא אהבה וגאווה, ותפילה אמיתית ענקית לשלומכם... ורק שלא יהיו עוד נפגעים של הרגע האחרון.... שלא יוולדו סיפורים של רגע לפני הסוף... ....וכבר יש מסוק, ו....... די!!!! אור
