אפשר לקלקל מדיטציה בעזרת אוטומטיות.
לדוגמה, יש כאלה שלאורך שנים "מתרגלים מדיטציה" מדי בוקר, במשך - הבה נאמר - שעה שלמה.
נדמה לי שברוב המקרים האלה, אין הם מודטים, אלא נכנסים לאיזשהו טרנס ריטואלי, הכולל אמירה לעצמם שהם מודטים.
מנסיוני כמדריך מדיטציה אני יודע שאדם מסוגל לשבת בעיניים עצומות בתרגיל של "התבוננות על הנשימה", למשל, מבלי להתבונן כלל על הנשימה.
ומבלי לדעת שאין הוא מתבונן על הנשימה.
הוא מדמיין שהוא מתבונן על הנשימה.
זוהי, בערך, נקודת ההתחלה של הרבה תלמידים.
ממנה אפשר להתפצל, בדרך כלל, לשני נתיבים:
1. לגלות שהם לא מודטים, לא מתבוננים, לא זוכרים, לא מודעים, כן חולמים על כל מיני דברים...
2. להעמיק ולבסס את הדמיון שהם כן.
"1" יכול להוביל ללימודי מדיטציה ממשיים וטרנספורמטיביים.
"2" מוביל על פי רוב לאיזושהי התקבעות. פגשתי אנשים ש"מודטים כבר שנים מדי בוקר", שמעולם לא הציצו בנשימה שלהם באמת, לדוגמה.
רק חשבו שהם עושים כן או משהו כזה... או מתחילים לנשום בצורה מסויימת ואומרים לעצמם שהם "מתבוננים על הנשימה עכשיו".
יש בכך, בין היתר, משהו משעשע ביותר.
אם בנאדם מתיישב פעמיים ביום למדיטציה במשך עשרים דקות...
ואיננו מרמה את עצמו...
הוא לא יוכל לקבוע מה בדיוק יקרה באותן עשרים דקות.
עצם העובדה שהוא פינה את הזמן הזה ומגיע אליו פעמיים ביום, יכול לשנות את חייו.
בתנאי שהזמן הזה באמת פונה ולא מתמלא באיזשהו ריטואל אוטומטי או דמיוני.
אם עושים זאת בצורה נכונה, זמן אשר פונה באופן כזה עשוי להפוך להיות הזמן הכי פחות אוטומטי ביממה.
לא חייבים לעשרים דקות - אפשר גם חמש דקות, פעמיים ביום. החיים משתנים.
כל זה איננו קשור למדיטציה טרנסנדנטלית, כמובן.
לה יש מכניזם אחר.