הבל הבלים?

הבל הבלים?

אפשר לבטל את רוב ענייני העולם הזה, את הדברים שאנשים עושים. אפשר לבחור בדרך של המאמץ המזערי. עדיין גופנו יחיה, נפשנו עדיין תיהנה מן השלווה ומיופיים של עצים, של השמיים, מנשיבת הרוח. רכישת דברים עדיין תיתן לנו ריגוש , עד שהשמחה עם החפץ הקנוי תשכך לה.
אבל למה לבטל את מאמציהם והישגיהם של אנשים? אלו שאנחנו לא השגנו? במסגרת חיינו בני החלוף, כשהשאלה "לשם מה כל זאת" נמצאת כל הזמן ברקע, עדיין אפשר להעריך את החברה הכלכלית הגדולה שמישהו בנה,את הבנק בפעולתו, את הבניינים האדירים שאלו ואחרים בנו ובונים, וכן הלאה וכן הלאה. אפילו שלטי הפרסומת (חוץ מהנתעבים המחפיצים את גופנו) יכולים בהחלט לעורר הערכה בהיותם פרי של רוח מלאת יוזמה (כן, הם מבקשים להביא אותי ואותך שנקנה, ואנחנו ממש לא חייבות). הם מקשטים את העיר ומבטאים את רוחה התוססת.
אז במסגרת חיינו בני החלוף רוחם של אנשים מסוימים השואפת לגבהים והיוצרת יצירות גדולות נותנת טעם לחיים.
וטוב, מה טוב שהפמיניזם שבר את הדרת הנשים ממשחק ההישגים הגדול, ושרבות מאחיותינו הן חלק ממנו.
 

catchet

New member
מעניין איך את מברכת

על השתתפות הנשים במשחק ההשגים הגדולים, כאשר זהו משחק שהגבר קבע את כלליו.
אז אם אנחנו משתתפות במשחק הזה, זה לא אומר שאנחנו משתפות פעולה עם הסדר לו אנו מתנגדות? בהקשר זה אני שואלת את עצמי: האם לא ראוי יותר, מנוקדת מבט פמיניסטית, דווקא לחתור תחת אותו משטר של השגים? אולי לקבוע לעצמינו מערכת ערכית עצמאית, כזו שתשחרר אותנו ממשטר ההשגים הדכאני, מה את אומרת?
 
כן, אני רוצה משטר פמיניסטי, עם מוסדות בהם הדרך הנשית תשרור

והמנהלות תהיינה נשים.(כידוע, מנהלות בלי הייררכיה נוקשה). אלא אני פה הנגדתי עולם של מאמצים ופעילות לעולם שבו כולם בוחרות ובוחרים במאמץ המזערי (כמוני....) וכן - אפשר לחגוג את השאיפה לפעילות נמרצת, להגעה רחוק וגבוה. בעיני רוחי אני רואה חברה שהבתים בה נראים אחרת, כל האסתטיקה אחרת, כל האמנות אחרת, היחס לטבע הוא השתלבות ולא נצלנות, וכל מוסדות החברה הם אחרים. הכל מושתת על הרוח הנשית, העולה מתוך הגוף הנשי. האם זה סותר את הערך של חיים מלאי שאיפה ופעילות נמרצת?
 
למעלה