הבלבול הזה...
כשמנה, לא יכולתי להשלים עם המראה שלי...תמיד חלמתי להיראות טוב...אולי זה נשמע חסר עומק אבל הבעיה היחידה שלי היה ה"לוק", שכמובן השליך על דברים אחרים...תמיד האמנתי שאם אצליח לרזות, החיים שלי אכן יהיו the best כל פעם הייתי חדורת מוטיבציה להצליח, אך כל "משברון", לווה בבולמוס מטורף של אוכל.עם יד על הלב, לא באמת האמנתי, שיגיע היום שבו איראה כמו שחלמתי. נהגתי רק לפנטז על כך...והמשכתי לאכול.................................. עד שיום אחד, חוויתי "הארה". זה היה לפני שבע שנים, בגיל 22, ועקב חוויה שקרתה לי, קיבלתי את ה"בום" והחלטתי שזהו: "תמות נפשי עם פלישתים"...מאכילה , לרוב כפייתית, הפחתתי את צריכת הקלוריות באופן משמעותי. במהלך דרסטי השלתי עשרות ק"ג. כמובן ששיניתי גם את אורח החיים והמלתחה...אנשים רבים לא הצליחו לזהות אותי. כל הגברים שדחו אותי על רקע המשקל ( ורק בגלל זה ), פתאום כרכרו סביבי, פתאום יכולתי להיכנס לחנויות שפעם אפילו לא היעזתי לחלום עליהן... האם הייתי מאושרת? לא!!!!!!!!!!!!!!! הייתי בדיכאון: לא רק שהגוף שלי שיווע לפחממות ולמתוקים, לא רק שפתאום הפסקתי להיות מצחיקה ובדרנית...הגוף שלי איבד לגמרי את הפרופורציות: החזה קצת נפל, הבטן הידלדלה והיתה מזעזעת...במקום לשמוח, הייתי בדכאון! כלפי חוץ, המשכתי לשחק אותה "מיליון דולר".האנשים הקרובים אלי טרחו להגיד לי שהם מתגעגעים לאדם שהייתי פעם, ושהתחלתי להיות מרוכזת רק בעצמי. מבנאדם עם עשרות חברים, שכמעט רגע אחד לא היה לבד, גזרתי על עצמי חיי סגפנות. פשוט התבודדתי מבחירה. ניסיתי להכיר את "מיקי החדשה". לא יכולתי להשלים עם המראה שלי, ופשוט גייסתי את כל המשאבים הנפשיים והכלכליים, ועברתי ארבעה ניתוחים פלסטיים ( מייקל ג'קסון ואני באותה ליגה ). וסוף סוף, אני יכולה להגיד שוואלה, אני נראית כמו שתמיד חלמתי, ואף יותר מכך... אבל!!!!!!!!!!!! אני עדיין לא מרוצה, וזאת למה? כי באיזה שהוא מקום, הלכתי לאיבוד: איבדתי את הרגישות, את תחומי העניין שהיו מנת חלקי. במקום זה, אני חיה את החיים של הבחורה בת ה22, שרציתי לחיות. כל מה שמעסיק אותי זה איך אני נראית, המקרר כמעט ריק, אבל הארון ( הענק ) מלא עד אפס מקום, מקום הבילוי העיקרי שלי זה הקניון... כל חברותיי כבר נשואות, ואני בקטע של לשחק עם גברים, לגרום להם לרצות אותי ו"להחזיר" את אותן שנים אבודות. אני מרגישה ריקה, אני מרגישה שהפכתי את עצמי לקורבן של עצמי, ואני עצמי קורבן של החברה. מצד אחד אני נהנית כל בוקר להסתכל במראה ואומרת תודה לקב"ה. מצד שני אני שונאת את ההתנהגות שלי ואת חוסר עמוד השדרה שלי לגבי המון מצבים. יש כל כך הרבה צרות ובעיות בעולם, אבל אני? מסוגלת להסתגר בבעת ולבכות כל היום מכך שעליתי קילו ( מה לעשות, עדיין איני יכולה לעמוד בפיתוי תמיד ) אני בזה לעצמי!!!!!!!! למזלי אני שחקנית מעולה ( אפילו התקבלתי בזמנו ל"בית צבי", אבל פחדתי שיקטלגו אותי לתפקידים של שמנה בלבד ולכן לא ניסיתי ). אני מסתירה נהדר את מה שעובר עלי, אף אחד א יכול לדעת מה מסתתר מאחורי "הלוק הזוהר". אני משדרת תמידת של מצליחנית, אבל בפנים מרגישה טיפשה ואפסית... אל תאבדו לעולם את מי שאתם, בשביל אף אחד. הלוואי ואני יכולתי לאהוב את עצמי כשמנה, לשים פס על העולם ולהיות שלמה עם עצמי ומאושרת. אני מבולבלת לגמרי, והייתי חייבת לפרוק את המטען הזה. כסף לפסיכולוג אין לי, כי אני עדיין משלמת את מחיר המראה החדש שלי.
אני מברכת על הפורום הזה! חיזקו ואימצו ומי יתן שלעולם תמשיכו לאהוב את עצמיכם, ולא תהיו מושפעים אלא נאמנים לעצמכם.
כשמנה, לא יכולתי להשלים עם המראה שלי...תמיד חלמתי להיראות טוב...אולי זה נשמע חסר עומק אבל הבעיה היחידה שלי היה ה"לוק", שכמובן השליך על דברים אחרים...תמיד האמנתי שאם אצליח לרזות, החיים שלי אכן יהיו the best כל פעם הייתי חדורת מוטיבציה להצליח, אך כל "משברון", לווה בבולמוס מטורף של אוכל.עם יד על הלב, לא באמת האמנתי, שיגיע היום שבו איראה כמו שחלמתי. נהגתי רק לפנטז על כך...והמשכתי לאכול.................................. עד שיום אחד, חוויתי "הארה". זה היה לפני שבע שנים, בגיל 22, ועקב חוויה שקרתה לי, קיבלתי את ה"בום" והחלטתי שזהו: "תמות נפשי עם פלישתים"...מאכילה , לרוב כפייתית, הפחתתי את צריכת הקלוריות באופן משמעותי. במהלך דרסטי השלתי עשרות ק"ג. כמובן ששיניתי גם את אורח החיים והמלתחה...אנשים רבים לא הצליחו לזהות אותי. כל הגברים שדחו אותי על רקע המשקל ( ורק בגלל זה ), פתאום כרכרו סביבי, פתאום יכולתי להיכנס לחנויות שפעם אפילו לא היעזתי לחלום עליהן... האם הייתי מאושרת? לא!!!!!!!!!!!!!!! הייתי בדיכאון: לא רק שהגוף שלי שיווע לפחממות ולמתוקים, לא רק שפתאום הפסקתי להיות מצחיקה ובדרנית...הגוף שלי איבד לגמרי את הפרופורציות: החזה קצת נפל, הבטן הידלדלה והיתה מזעזעת...במקום לשמוח, הייתי בדכאון! כלפי חוץ, המשכתי לשחק אותה "מיליון דולר".האנשים הקרובים אלי טרחו להגיד לי שהם מתגעגעים לאדם שהייתי פעם, ושהתחלתי להיות מרוכזת רק בעצמי. מבנאדם עם עשרות חברים, שכמעט רגע אחד לא היה לבד, גזרתי על עצמי חיי סגפנות. פשוט התבודדתי מבחירה. ניסיתי להכיר את "מיקי החדשה". לא יכולתי להשלים עם המראה שלי, ופשוט גייסתי את כל המשאבים הנפשיים והכלכליים, ועברתי ארבעה ניתוחים פלסטיים ( מייקל ג'קסון ואני באותה ליגה ). וסוף סוף, אני יכולה להגיד שוואלה, אני נראית כמו שתמיד חלמתי, ואף יותר מכך... אבל!!!!!!!!!!!! אני עדיין לא מרוצה, וזאת למה? כי באיזה שהוא מקום, הלכתי לאיבוד: איבדתי את הרגישות, את תחומי העניין שהיו מנת חלקי. במקום זה, אני חיה את החיים של הבחורה בת ה22, שרציתי לחיות. כל מה שמעסיק אותי זה איך אני נראית, המקרר כמעט ריק, אבל הארון ( הענק ) מלא עד אפס מקום, מקום הבילוי העיקרי שלי זה הקניון... כל חברותיי כבר נשואות, ואני בקטע של לשחק עם גברים, לגרום להם לרצות אותי ו"להחזיר" את אותן שנים אבודות. אני מרגישה ריקה, אני מרגישה שהפכתי את עצמי לקורבן של עצמי, ואני עצמי קורבן של החברה. מצד אחד אני נהנית כל בוקר להסתכל במראה ואומרת תודה לקב"ה. מצד שני אני שונאת את ההתנהגות שלי ואת חוסר עמוד השדרה שלי לגבי המון מצבים. יש כל כך הרבה צרות ובעיות בעולם, אבל אני? מסוגלת להסתגר בבעת ולבכות כל היום מכך שעליתי קילו ( מה לעשות, עדיין איני יכולה לעמוד בפיתוי תמיד ) אני בזה לעצמי!!!!!!!! למזלי אני שחקנית מעולה ( אפילו התקבלתי בזמנו ל"בית צבי", אבל פחדתי שיקטלגו אותי לתפקידים של שמנה בלבד ולכן לא ניסיתי ). אני מסתירה נהדר את מה שעובר עלי, אף אחד א יכול לדעת מה מסתתר מאחורי "הלוק הזוהר". אני משדרת תמידת של מצליחנית, אבל בפנים מרגישה טיפשה ואפסית... אל תאבדו לעולם את מי שאתם, בשביל אף אחד. הלוואי ואני יכולתי לאהוב את עצמי כשמנה, לשים פס על העולם ולהיות שלמה עם עצמי ומאושרת. אני מבולבלת לגמרי, והייתי חייבת לפרוק את המטען הזה. כסף לפסיכולוג אין לי, כי אני עדיין משלמת את מחיר המראה החדש שלי.
