הבכי/נתן אלתרמן
אתמול בלילה בן הזוג שלי השמיע לי שיר של אושיק לוי . השיר הוא שיר של נתן אלתרמן מתוך "שמחת עניים" הקשבתי לשיר כמה פעמים ברציפות ובכיתי כל כך. חשבתי לכתוב אותו כאן: הבכי "בלילה זה שמעתי את בכייך בכר. רעות וחנוקות בכית. בלילה זה עמדתי בחלון הקר, להיות איתך מבעד לזכוכית. באין לי עד ראיתי עלבונך מה רב וזרועותיך כמה שחפו. על כן צילי סמר ממך במארב, ועצמותי אליך רחפו. ואת בכית כי רע. כי רע ומר ביתי. ואת בכית עניך וחידלונך. אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי, את השקוף וצח כחלונך. ואת ידעת כי ליל וגם לא נע עלה ורק נפשי קושבת וחולה. ורק עלי בכיך כמו דורס עולה ורק אותי בחר לו לאכלה. כי יש אחרד פתאום וכמו אובד אלך ופחד הסומים עובר עלי עת מארבע רוחות קורא אלי קולך, כנער המתעה את העיור. ואת פנים כיסית. והרף לא אמרת. וחושך בבכיך ודם יונה. ובמחשכיו נצררת ובמרחקיו מררת, עד שכחון, עד כלות, עד אין בינה. ואת ראשך כבשת, ואת טרפת בכר. ודמעותיך רצו על פני. הגישי את עולביך לחלון הקר, הביאי את גרונם בין ציפורני. כי את המר ממר נשאתי באידי ואת בכיך כושל אני משאת. איתך הוא בביתי. איתך הוא בביתי! איתך הוא יחידי כמו בחטא! רעיתי ,אפלה ביננו הזכוכית. קרבתי עוד ורוח בי לא קם. את ישנה בכר אשר עליו בכית. והס. רק עצמותי מכות נקם" השיר הזה חדר עמוק עמוק ללב שלי וכל הזמן חשבתי האם יכול להיות שאמא שלי (ז"ל) יכולה להרגיש כמו שהיתה בחיים את מה שעובר עלי. חשבתי האם המתים יכולים להסתכל עלינו מבעד לזכוכית ולחוש את כאבנו ולהיות איתנו? ואולי אמי נימצאת כאן כל הזמן ואני פשוט מפספסת. רק רציתי לשתף.
אתמול בלילה בן הזוג שלי השמיע לי שיר של אושיק לוי . השיר הוא שיר של נתן אלתרמן מתוך "שמחת עניים" הקשבתי לשיר כמה פעמים ברציפות ובכיתי כל כך. חשבתי לכתוב אותו כאן: הבכי "בלילה זה שמעתי את בכייך בכר. רעות וחנוקות בכית. בלילה זה עמדתי בחלון הקר, להיות איתך מבעד לזכוכית. באין לי עד ראיתי עלבונך מה רב וזרועותיך כמה שחפו. על כן צילי סמר ממך במארב, ועצמותי אליך רחפו. ואת בכית כי רע. כי רע ומר ביתי. ואת בכית עניך וחידלונך. אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי, את השקוף וצח כחלונך. ואת ידעת כי ליל וגם לא נע עלה ורק נפשי קושבת וחולה. ורק עלי בכיך כמו דורס עולה ורק אותי בחר לו לאכלה. כי יש אחרד פתאום וכמו אובד אלך ופחד הסומים עובר עלי עת מארבע רוחות קורא אלי קולך, כנער המתעה את העיור. ואת פנים כיסית. והרף לא אמרת. וחושך בבכיך ודם יונה. ובמחשכיו נצררת ובמרחקיו מררת, עד שכחון, עד כלות, עד אין בינה. ואת ראשך כבשת, ואת טרפת בכר. ודמעותיך רצו על פני. הגישי את עולביך לחלון הקר, הביאי את גרונם בין ציפורני. כי את המר ממר נשאתי באידי ואת בכיך כושל אני משאת. איתך הוא בביתי. איתך הוא בביתי! איתך הוא יחידי כמו בחטא! רעיתי ,אפלה ביננו הזכוכית. קרבתי עוד ורוח בי לא קם. את ישנה בכר אשר עליו בכית. והס. רק עצמותי מכות נקם" השיר הזה חדר עמוק עמוק ללב שלי וכל הזמן חשבתי האם יכול להיות שאמא שלי (ז"ל) יכולה להרגיש כמו שהיתה בחיים את מה שעובר עלי. חשבתי האם המתים יכולים להסתכל עלינו מבעד לזכוכית ולחוש את כאבנו ולהיות איתנו? ואולי אמי נימצאת כאן כל הזמן ואני פשוט מפספסת. רק רציתי לשתף.