רקמה אנושית אחת
קודם כל, מאחלת לך ש"תתקלי" בדילמה מהר מהר!
אני הגעתי למקום רע, וגם הבן שלי הגיע למקום רע כשהיינו תקועים זה בזה. אולי בגלל שיש לי רק בן אחד. אולי... בכל אופן "התרופה" המומלצת עבורנו היתה - הרחבת התא המשפחתי. לא בגלל זה פתחתי את הדלתות, ממש לא. אבל כשפתחתי, גם אם ראיתי את הקשיים שלו, כל הזמן שיננתי לעצמי, שאני עושה את הדבר הנכון. אני חושבת, בדיעבד, שהתרופה היתה מרה מדי, מבחינות מסוימות. מבחינות אחרות - אולי היתה טובה. כרגע, אני כמעט משוכנעת ששוב לא אכניס גבר הביתה, אל תוך החיים המשפחתיים שלנו. לא עוד. אבל האם אני משוכנעת שזהו הדבר הנכון לעשותו? לא. לא משוכנעת. לגמרי לא. בגדול, אני מאמינה שילד לעולם לא יסכין עם נוכחות של "הורה" חדש. זה תהליך כל כך קשה, עבור ילד. הוא אינו "מתוגמל", כפי שההורה שלו מתוגמל. הוא "משלם" מחיר לא קל. גם אם זה טוב ונכון... קשה לי להאמין שיוכל להבין לעכל ולהטמיע את הטוב שבזה. יש מקרים כאלה ויש אחרים, בודאי. אבל כרגע, ככה אני מאמינה. אני. מאד אישי שלי. לא איזו תורה מסיני או משהו. רק דיעה מאד אישית.
קודם כל, מאחלת לך ש"תתקלי" בדילמה מהר מהר!