הביצים והחוצפה
היום לראשונה, תחקרתי את גיסתי. היא גיסתי בערך מאז שאני זוכרת את עצמי והסיפור שלה פשוט אך מורכב: אמא שלה מתה כשהיתה בת 14. שנה אחר כך אביה התחתן עם אלמנה שהיתה אמא לבן. עוד שנה עברה ונולד בן נוסף, משותף. היום שאלתי אותה שאלות כואבות, אודות חייה של ילדת-פרק-ב', שידעה ימים קשים בתוך המערכת ההיא החדשה. טוב, אז, לא היו טיפולים זוגיים והרבה מודעות. אצלה העניינים התדרדרו לקנאה גדולה מצד האם החורגת, בעיטות קשות מצידה, כלפי האם החורגת... ואיזה תא שנבנה מאבא-אמא-שני-בנים, ולא הותיר לה מקום. סיפור קשה. אני בספק אם היום יימצא בקלות סיפור דומה, אבל הקווים הגסים בטח משרטטים עצמם לא אחת, בחיי כל משפחה-בעלת-חוצפה, שמעיזה לפצוח בפרק ב'. גם אני חוויתי פרק ב'. גם אצלי הדברים נפלו, בעיקר בגלל חוסר היכולת של בן זוגי, להכיל את הבן שלי. זה נשמע נורא, אבל לדעתי זה טרוויאלי. בתוך המערכת הזוגית החדשה, מצאתי עצמי עדיין חד הורית. אם היתה בעיה בבית הספר, אני היא זו שרצתי באמצע העבודה. אני זו שטיפלתי, שהגנתי, בלעדית, על הבן שלי. איכשהו, לא הצלחתי להכניס אותו לתוך המשוואה. עיקר השבר בא, בגלל המקום שנתתי לבן שלי, בהחלטות המשפחתיות. מתי נצא לטיול והאם בכלל, איפה נגור, איך תראה שגרת היום שלנו. כל אלה נעו על פי הצרכים של בני, ולאו דווקא של המערכת החדשה. והעסק קרס. לא הצלחתי לשחרר מגיסתי, מידע אודות התנהגות אביה בסיטואציה. איפה הוא היה? שאלתי אותה. למעשה, ידעתי היטב איפה הוא היה. יש לי חברה שנשואה לאלמן עם שני ילדים. הרבה רעש ודאגה היא עשתה סביב ילדיו, אבל תמיד תמיד, כשצצו הסדקים - הבעל היה לטובת... אשתו החדשה. לא להיפך. ואני, אני בתוך פרק ב', חודשים נקרעתי בין הרצון להצליח לבנות זוגיות מוצלחת, כזאת שתמחק את הכשלון הזוגי הקודם, לבין הרצון לשמור על הצרכים של בני, ועל שלומו הנפשי. במי לבחור? באיש החדש והאהוב שלי? או בבן היחיד שהוא בשר מבשרי? לא אחת זאת היתה השאלה שטירטרה לי במוח. מה בא קודם: הבן שלי... או אני? אז יקומו נא, כל בעלי הביצים והחוצפה כאן, ויענו לי. איך אתם מסתדרים בקטע הזה? הכל ורוד ומופלא? או אולי זה דורש סוג של "עבודת השרדות" יומיומית?
היום לראשונה, תחקרתי את גיסתי. היא גיסתי בערך מאז שאני זוכרת את עצמי והסיפור שלה פשוט אך מורכב: אמא שלה מתה כשהיתה בת 14. שנה אחר כך אביה התחתן עם אלמנה שהיתה אמא לבן. עוד שנה עברה ונולד בן נוסף, משותף. היום שאלתי אותה שאלות כואבות, אודות חייה של ילדת-פרק-ב', שידעה ימים קשים בתוך המערכת ההיא החדשה. טוב, אז, לא היו טיפולים זוגיים והרבה מודעות. אצלה העניינים התדרדרו לקנאה גדולה מצד האם החורגת, בעיטות קשות מצידה, כלפי האם החורגת... ואיזה תא שנבנה מאבא-אמא-שני-בנים, ולא הותיר לה מקום. סיפור קשה. אני בספק אם היום יימצא בקלות סיפור דומה, אבל הקווים הגסים בטח משרטטים עצמם לא אחת, בחיי כל משפחה-בעלת-חוצפה, שמעיזה לפצוח בפרק ב'. גם אני חוויתי פרק ב'. גם אצלי הדברים נפלו, בעיקר בגלל חוסר היכולת של בן זוגי, להכיל את הבן שלי. זה נשמע נורא, אבל לדעתי זה טרוויאלי. בתוך המערכת הזוגית החדשה, מצאתי עצמי עדיין חד הורית. אם היתה בעיה בבית הספר, אני היא זו שרצתי באמצע העבודה. אני זו שטיפלתי, שהגנתי, בלעדית, על הבן שלי. איכשהו, לא הצלחתי להכניס אותו לתוך המשוואה. עיקר השבר בא, בגלל המקום שנתתי לבן שלי, בהחלטות המשפחתיות. מתי נצא לטיול והאם בכלל, איפה נגור, איך תראה שגרת היום שלנו. כל אלה נעו על פי הצרכים של בני, ולאו דווקא של המערכת החדשה. והעסק קרס. לא הצלחתי לשחרר מגיסתי, מידע אודות התנהגות אביה בסיטואציה. איפה הוא היה? שאלתי אותה. למעשה, ידעתי היטב איפה הוא היה. יש לי חברה שנשואה לאלמן עם שני ילדים. הרבה רעש ודאגה היא עשתה סביב ילדיו, אבל תמיד תמיד, כשצצו הסדקים - הבעל היה לטובת... אשתו החדשה. לא להיפך. ואני, אני בתוך פרק ב', חודשים נקרעתי בין הרצון להצליח לבנות זוגיות מוצלחת, כזאת שתמחק את הכשלון הזוגי הקודם, לבין הרצון לשמור על הצרכים של בני, ועל שלומו הנפשי. במי לבחור? באיש החדש והאהוב שלי? או בבן היחיד שהוא בשר מבשרי? לא אחת זאת היתה השאלה שטירטרה לי במוח. מה בא קודם: הבן שלי... או אני? אז יקומו נא, כל בעלי הביצים והחוצפה כאן, ויענו לי. איך אתם מסתדרים בקטע הזה? הכל ורוד ומופלא? או אולי זה דורש סוג של "עבודת השרדות" יומיומית?
