הבטחתי נושא חדש
ואני מקיים. הנושא הוא מה היה קורה אילו סופרים אחרים היו כותבים את רומח הדרקון? בזמן המילואים ישבתי וחשבתי מתי ג'ורג' מרטין הולך להוציא את הספר הבא שלו. קראתי את החלק מהפרולוג שלו, שהוא משהו כמו 100 עמודים וזה רק חלק, וזה עשה לי חשק לעוד ואמרתי לעצמי, מה היה קורה אילו: דרקונים של דמדומי הסתיו - מאת ג'ורג' מרטין פרק ראשון חלמיש חלמיש הלך לו בדרכו אל העיירה מרגוע. הדרך הייתה ארוכה והוא החליט לנוח על סלע שהיה שם. הוא הוציא פיסת עץ מתרמילו והחל לשייף אותה. במבט מקרוב היה ניתן לראות שפיסת העץ דומה לאיבר גברי ארוך ומעוקל. "קיטיארה..." מלמל חלמיש לעצמו, "הפעם לא תתחמקי ממני." בעוד הוא שוקד על מלאכתו, צעדים נשמעו. חלמיש הסתיר את גילופו ושלף את הפגיון מיד והסתתר מאחורי הסלע. תאניס חצי-אלף עבר במקום מזמזם לעצמו שיר אלפי קדום המספר על התקופה בהם האלפים רקדו תחת הכוכבים בסילבנסטי. אכן היה ידוע שבית סיתאס ששלט באותה התקופה....(חמישה עמודים על תיאור הבתים השונים והנאמנויות השונות. לפרטים נוספים, לפנות לסוף הספר)....והמשיך בדרכו מבלי ששם לב לחלמיש. "הנה הוא," חשב הגמד. "המתחרה שלי לליבה של קיטיארה. אקפוץ עליו ואדקור אותו בגב." הוא זינק עליו במפתיע מאחור. תאניס באותה העת החליט לבדוק את שרוכי נעליו וכשהגמד קפץ עליו, הוא החטיא אותו במספר מטרים והתרסק בקול שאון על הרצפה. תאניס הרים מהר את ראשו, חרבו העתיקה בידו וראה שהיה זה חברו הטוב שלא ראה חמש שנים. "חלמיש היקר," קרא תאניס בקול רם. "הנה אתה, כמה התגעגעתי אליך." "גם אני," אמר חלמיש, מנער את האבק מבגדיו. "בפעם הבאה שאפגוש אותך אראה לך בדיוק כמה אני אוהב אותך." הוא חשב. הם התחבקו להם יחדיו ולפתע קפץ גם מבין השיחים גדילן קוץ-רגל. שני החברים הביטו בו ובהופאק הגדול שהחזיק. "הדברים שיכולתי לעשות מההופאק הזה לקנדר המעצבן הזה," חשב חלמיש, "חמש שנים לא ראיתי אותו ואני יכול לחיות עוד מספר שנים טובות מבלי לראות אותו." נראה שגם תאניס הרגיש אותו הדבר לפי הבעת הגועל על פניו. הם השאירו אותו תלוי על ההופאק שלו, כשגרונו משוסף. כשהגיעו לפונדק הם פגשו את חבריהם הותיקים, סער בהיר-להב חברם הטוב סיפר להם על מסעותיו בסולאמניה....(עשרה עמודים על המשפחות השונות בסולאמניה. נא לקרוא יחד עם העמודים האחרונים)...ולאחר מכן ישבו לשתות. הוא סיפר להם סיפור משעשע על כך שפגש זוג ברברים במישור אשר ביקשו ממנו עזרה. תאניס וחלמיש לא יכלו לעצור את צחוקם המתגלגל כשהוא תיאר בפרוטרוט כיצד אנס את האישה והכריח את הגבר לצפות, לאחר מכן השליך אותם ואת המקל הכחול של האישה לנהר. חלמיש ניגב את עיניו וגיחוך עדיין היה על שפתיו כשקרמון ורייסטלין הגיעו. נראה שהייתה לרייסטלין בעיה להתיישב ולקרמון הייתה הבעה מרוצה על פניו. "אה," אמר תאניס לרייסטלין, "אני רואה שעברת את המבחן בצריח הכישוף הנעלה." "אני עובר מבחנים כל יום," אמר רייסטלין במרירות והביט לעבר קרמון. "כל יום." אוטיק הגיע אליהם וסטר לקרמון. "הפעם תשלם את כל החשבון שלך, פרחח משוקץ. אם לא תעשה את זה, אני אדחוף לך את תפוחי האדמה כל כך עמוק שתקלל את העובדה שהם מתובלים. דרך אגב, זה הגיע בשבילכם." הוא הניח דף על השולחן. תאניס קרא אותו. "קיטיארה לא מגיעה. השבועה נשברה." "לעזאזל," חשב חלמיש בעגמומיות וזרק את הפסל שהכין לכבוד קיטיארה אל האש היוקדת. איך אתם חושבים שסופרים אחרים היו קודמים את רומח הדרקון?
ואני מקיים. הנושא הוא מה היה קורה אילו סופרים אחרים היו כותבים את רומח הדרקון? בזמן המילואים ישבתי וחשבתי מתי ג'ורג' מרטין הולך להוציא את הספר הבא שלו. קראתי את החלק מהפרולוג שלו, שהוא משהו כמו 100 עמודים וזה רק חלק, וזה עשה לי חשק לעוד ואמרתי לעצמי, מה היה קורה אילו: דרקונים של דמדומי הסתיו - מאת ג'ורג' מרטין פרק ראשון חלמיש חלמיש הלך לו בדרכו אל העיירה מרגוע. הדרך הייתה ארוכה והוא החליט לנוח על סלע שהיה שם. הוא הוציא פיסת עץ מתרמילו והחל לשייף אותה. במבט מקרוב היה ניתן לראות שפיסת העץ דומה לאיבר גברי ארוך ומעוקל. "קיטיארה..." מלמל חלמיש לעצמו, "הפעם לא תתחמקי ממני." בעוד הוא שוקד על מלאכתו, צעדים נשמעו. חלמיש הסתיר את גילופו ושלף את הפגיון מיד והסתתר מאחורי הסלע. תאניס חצי-אלף עבר במקום מזמזם לעצמו שיר אלפי קדום המספר על התקופה בהם האלפים רקדו תחת הכוכבים בסילבנסטי. אכן היה ידוע שבית סיתאס ששלט באותה התקופה....(חמישה עמודים על תיאור הבתים השונים והנאמנויות השונות. לפרטים נוספים, לפנות לסוף הספר)....והמשיך בדרכו מבלי ששם לב לחלמיש. "הנה הוא," חשב הגמד. "המתחרה שלי לליבה של קיטיארה. אקפוץ עליו ואדקור אותו בגב." הוא זינק עליו במפתיע מאחור. תאניס באותה העת החליט לבדוק את שרוכי נעליו וכשהגמד קפץ עליו, הוא החטיא אותו במספר מטרים והתרסק בקול שאון על הרצפה. תאניס הרים מהר את ראשו, חרבו העתיקה בידו וראה שהיה זה חברו הטוב שלא ראה חמש שנים. "חלמיש היקר," קרא תאניס בקול רם. "הנה אתה, כמה התגעגעתי אליך." "גם אני," אמר חלמיש, מנער את האבק מבגדיו. "בפעם הבאה שאפגוש אותך אראה לך בדיוק כמה אני אוהב אותך." הוא חשב. הם התחבקו להם יחדיו ולפתע קפץ גם מבין השיחים גדילן קוץ-רגל. שני החברים הביטו בו ובהופאק הגדול שהחזיק. "הדברים שיכולתי לעשות מההופאק הזה לקנדר המעצבן הזה," חשב חלמיש, "חמש שנים לא ראיתי אותו ואני יכול לחיות עוד מספר שנים טובות מבלי לראות אותו." נראה שגם תאניס הרגיש אותו הדבר לפי הבעת הגועל על פניו. הם השאירו אותו תלוי על ההופאק שלו, כשגרונו משוסף. כשהגיעו לפונדק הם פגשו את חבריהם הותיקים, סער בהיר-להב חברם הטוב סיפר להם על מסעותיו בסולאמניה....(עשרה עמודים על המשפחות השונות בסולאמניה. נא לקרוא יחד עם העמודים האחרונים)...ולאחר מכן ישבו לשתות. הוא סיפר להם סיפור משעשע על כך שפגש זוג ברברים במישור אשר ביקשו ממנו עזרה. תאניס וחלמיש לא יכלו לעצור את צחוקם המתגלגל כשהוא תיאר בפרוטרוט כיצד אנס את האישה והכריח את הגבר לצפות, לאחר מכן השליך אותם ואת המקל הכחול של האישה לנהר. חלמיש ניגב את עיניו וגיחוך עדיין היה על שפתיו כשקרמון ורייסטלין הגיעו. נראה שהייתה לרייסטלין בעיה להתיישב ולקרמון הייתה הבעה מרוצה על פניו. "אה," אמר תאניס לרייסטלין, "אני רואה שעברת את המבחן בצריח הכישוף הנעלה." "אני עובר מבחנים כל יום," אמר רייסטלין במרירות והביט לעבר קרמון. "כל יום." אוטיק הגיע אליהם וסטר לקרמון. "הפעם תשלם את כל החשבון שלך, פרחח משוקץ. אם לא תעשה את זה, אני אדחוף לך את תפוחי האדמה כל כך עמוק שתקלל את העובדה שהם מתובלים. דרך אגב, זה הגיע בשבילכם." הוא הניח דף על השולחן. תאניס קרא אותו. "קיטיארה לא מגיעה. השבועה נשברה." "לעזאזל," חשב חלמיש בעגמומיות וזרק את הפסל שהכין לכבוד קיטיארה אל האש היוקדת. איך אתם חושבים שסופרים אחרים היו קודמים את רומח הדרקון?
