זה קטע שתמיד הפריע לי
הרי חלק נכבד מאיתנו עובדים במשרות חלקיות, נכון? אז למה הבוסים חושבים שאם אנחנו עובדים אצלם במשרה חלקית שכוללת 4-5 משמרות בשבוע ולפעמים פחות, אנחנו צריכים להיות פנויים 7 ימים בשבוע יום ולילה בשביל לעבוד? הבוסית הבהמה שהייתה לי, בין שאר המגבלות שלה היו לה המון טענות כלפי זה שלא יכולנו לעבוד כל יום. בתחילת כל שבוע היינו מגישים משמרות, התנאי היה להגיש מינימום 4 משמרות, אבל לא הייתה פעם שהיא לא ניגשה לאנשים ושאלה "למה ביום חמישי בערב אתה לא יכול?" "למה בראשון ובשלישי את לא יכולה?" ובמקרים שהייתה צריכה לשנות משמרות או להוסיף עובדים ברגע האחרון תמיד הייתה פותחת פה על מי שאמר לה "מחר בבוקר אני לא יכול", כי איזה מין דבר זה שיש לנו דברים אחרים לעשות בחיים חוץ מאשר להיות פנויים לעבוד אצלה כל הזמן. אבל לא אליה התכוונתי, רציתי לספר על בוסית אחרת, באותה מסעדה שסיפרתי שפשטה בסוף את הרגל בגלל ניהול כושל. היא הייתה הבת של השף, סטודנטית שנה אחרונה, שניהלה... בחפיפניקיות. מההתחלה לא החזקתי ממנה היות שלא היה קשה לראות שמקצועית גדולה היא לא, אבל אני אספר מתי ההערכה המעטה שהייתה לי כלפיה נגוזה בשניה: סיימתי את משמרת הצהריים, זה היה ביום שביקשתי בתחילת השבוע להשתחרר בו מוקדם כי היו לי תוכניות ואותה בוסית אישרה לי. לאחר סיום המשמרת ישבתי לאכול, ואז הבוסית הגיעה אלי שכולה בהיסטריה ואמרה שאני חייבת לעזור לה. היא סיפרה שהתקשרו עכשיו והזמינו מקום לקבוצה גדולה של תיירים, והיא לא חושבת ששתי המלצריות שנשארו יעמדו לבד בזה, ואם אני יכולה להישאר בכל זאת ולעזור לה. היא ממש נראתה היסטרית והיות שכך והיות שהבנתי שמדובר בהרבה טיפים, ביטלתי את התוכניות שלי ועזרתי למלצריות לארגן שולחנות לקבוצה. בעוד אנחנו מארגנות, אני קולטת את הבוסית עם התיק עליה, והיא אומרת לי "הם צריכים להגיע בעוד 20 דקות, סומכת עלייך - אני הולכת". הייתי בהלם, ותוכלו להבין אותי. הבנתי ממנה בהתחלה, והסתבר שטעיתי, שהיא צריכה שאני אעזור לה - שאני אשאר על תקן מלצרית נוספת, ומסתבר שלא, היא השאירה אותי כדי שהיא תוכל ללכת הבייתה, וזה כשהיא ידעה שביטלתי תוכניות במטרה לעזור לה. זה היה עוד יותר חוצפה היות שלא היה ברמן, ואותן מלצריות לא ידעו לעבוד בבר. אני הנחתי כאמור שאני נשארת כמלצרית ולא כאחמ"שית על תקן ברמנית עם שכר מינימום (בשביל זה אין מצב שהייתי נשארת). אז הגברת הלכה, המלצריות שהיו בסדר אמרו שיתחלקו איתי בטיפים כי קלטו עד כמה היא דפקה אותי. החוצפנית ההיא עוד העיזה להתקשר בשעה שהיא העריכה שהקבוצה תעזוב, ודרשה ממני לשחרר את אחת המלצריות כדי "שלא נצטרך לשלם לה השלמה". אמרתי לה על זה שנשאר המון בלאגן וצריך את שתי המלצריות כדי לארגן את המסעדה למשמרת הבאה, ושהיות שהיא השאירה אותי כאחמ"שית שיקול הדעת שלי הוא זה שקובע. שתבינו באיזה מצב הייתי ובאיזו עמדת נחיתות הייתה אותה בוסית, שהרשיתי לעצמי לדבר אליה ככה... בדיעבד, הייתי צריכה להודיע לה מתי שהיא אמרה שהיא הולכת, שבתנאים האלו אני לא מוכנה להישאר, אבל הייתי כל כך בהלם שלא עשיתי את זה. מה שכן, מאותו יום אפשר להגיד שפשוט "לא שמתי עליה", עד היום שעזבתי (שלא היה הרבה לאחר מכן).
בהקשר הזה יש לי שאלה מעניינת עבור אלו מכם שלא מעריכים את הבוס - מה גרם לכם לא להעריך אותו? זה היה ככה מההתחלה או שהתפתח בשלבים? לי הייתה בוסית שהיו לי ספקות לגביה במשך תקופה קצרה, והיא הצליחה להוריד את ההערכה שלי כלפיה למינימום שבמינימום ע"י צעד אחד. אני אספר בהמשך...
