הבודהא הגדול
בימים אלה אני מוצאת עצמי מתגעגעת לבודהא הגדול של מנזר מנזר פו לין בלנטאו איילנד- הונג קונג. שם רכשתי לי שקט לויתני, שקט שמלווה אותי לעיתים וחומק ממני כשאני באמת צריכה. קשה היה לגרור אותי למקום. כעצלה בת עצלנים פחדתי ממאות מדרגות, גם הארוחה הצמחונית הדלה המובטחת במסעדת המנזר לא קסמה לי. אחרי הכל מי צריך טופו כשאת יכולה לאכול שרצים מבוקר עד ליל?! אחרי שכנועים ותחנונים למרחקים ארוכים הסכמתי. היה בחיי בריטי בעל עיני אזמרגד שעננת האכזבה שהשתקפה מעיניו העציבה אותי. בא היום ואני נעלתי נעלי הליכה נוחות, משל אני הולכת לכבוש את אחת מפסגות האברסט, הכנתי מלאי קללות בעברית אותן אוכל לפלוט במעלה ההר מבלי שאיש יבין, בקבוק מים ויאללה לדרך. הבריטי שחגג את ניצחונו השקט על הבטטה שצימחה שורשים בביתו לא הפסיק לצלם את הפלא. לא, אל תטעו! לא את הבודהה הגדול הוא צילם, אלא את הטוענת לכתר, המעפילה בחברת ישבנה הרוטט אל עבר פסגת האושר, אל עבר שמנמן הזחוח שיושב לו בחיוך שאנטי שאנטי כאומר "עד שעליתי, אני מכאן לא יורד!". בחיים לא התנדבתי להצטלם כל כך הרבה, צילום=הפסקה, אפילו חייכתי רק כדי לתפוס קצת אויר. אחרי כך וכך דקות (חשבתם שעות, הא? רעי לב וקטני אמונה) עמדתי בראשו של גרם המדרגות והבנתי שלפעמים צריך להציל אותי מעצמי. לא אלאה אתכם בתאורי נוף, בטח לא אני שהנוף היפה ביותר בעיני הוא סלסלת דים סאם, סיר טביט מהוך או לחלופין אודון עם חזרזיר צלוי וכל הגשעפט. שם, למרגלות הלויתן המחייך גיליתי שגודל הוא כוח. שכשאתה כזה גדול הכל קטן עליך, לא רק הבגדים. מאז נסעתי לשם בכל חודש, מעפילה לבד לעברו של החבר הדומם שלי, שהמתין לי תמיד ביד פשוטה על גביע הלוטוס. הייתי מכינה חופן מטבעות ומשחקת בקליעות לעבר ידי הפסלים האחרים שארחו לו לחברה. זו הדרך של הנזירים להתקיים, רק כאן בארץ ליבנו גס בשנוֹר. הייתי זורקת מטבע ומבקשת בקשות מטופשות שלעיתים התקיימו (אני מניחה שכדי לזכות בלוטו כדאי לקנות כרטיס). בדרך חזרה הוא היה מלווה אותי במבטו,ואני שעליתי על האוטובוס הרעוע הייתי מלווה אותו במבטי עד שנעלם מעיני. אם הוא לא היה בודהא הוא היה לויתן, אם לא הייתי נעמה הייתי בודהא. רק כך הייתי יכולה לגדל כרס לתפארת מבלי להתנצל. נעמה
בימים אלה אני מוצאת עצמי מתגעגעת לבודהא הגדול של מנזר מנזר פו לין בלנטאו איילנד- הונג קונג. שם רכשתי לי שקט לויתני, שקט שמלווה אותי לעיתים וחומק ממני כשאני באמת צריכה. קשה היה לגרור אותי למקום. כעצלה בת עצלנים פחדתי ממאות מדרגות, גם הארוחה הצמחונית הדלה המובטחת במסעדת המנזר לא קסמה לי. אחרי הכל מי צריך טופו כשאת יכולה לאכול שרצים מבוקר עד ליל?! אחרי שכנועים ותחנונים למרחקים ארוכים הסכמתי. היה בחיי בריטי בעל עיני אזמרגד שעננת האכזבה שהשתקפה מעיניו העציבה אותי. בא היום ואני נעלתי נעלי הליכה נוחות, משל אני הולכת לכבוש את אחת מפסגות האברסט, הכנתי מלאי קללות בעברית אותן אוכל לפלוט במעלה ההר מבלי שאיש יבין, בקבוק מים ויאללה לדרך. הבריטי שחגג את ניצחונו השקט על הבטטה שצימחה שורשים בביתו לא הפסיק לצלם את הפלא. לא, אל תטעו! לא את הבודהה הגדול הוא צילם, אלא את הטוענת לכתר, המעפילה בחברת ישבנה הרוטט אל עבר פסגת האושר, אל עבר שמנמן הזחוח שיושב לו בחיוך שאנטי שאנטי כאומר "עד שעליתי, אני מכאן לא יורד!". בחיים לא התנדבתי להצטלם כל כך הרבה, צילום=הפסקה, אפילו חייכתי רק כדי לתפוס קצת אויר. אחרי כך וכך דקות (חשבתם שעות, הא? רעי לב וקטני אמונה) עמדתי בראשו של גרם המדרגות והבנתי שלפעמים צריך להציל אותי מעצמי. לא אלאה אתכם בתאורי נוף, בטח לא אני שהנוף היפה ביותר בעיני הוא סלסלת דים סאם, סיר טביט מהוך או לחלופין אודון עם חזרזיר צלוי וכל הגשעפט. שם, למרגלות הלויתן המחייך גיליתי שגודל הוא כוח. שכשאתה כזה גדול הכל קטן עליך, לא רק הבגדים. מאז נסעתי לשם בכל חודש, מעפילה לבד לעברו של החבר הדומם שלי, שהמתין לי תמיד ביד פשוטה על גביע הלוטוס. הייתי מכינה חופן מטבעות ומשחקת בקליעות לעבר ידי הפסלים האחרים שארחו לו לחברה. זו הדרך של הנזירים להתקיים, רק כאן בארץ ליבנו גס בשנוֹר. הייתי זורקת מטבע ומבקשת בקשות מטופשות שלעיתים התקיימו (אני מניחה שכדי לזכות בלוטו כדאי לקנות כרטיס). בדרך חזרה הוא היה מלווה אותי במבטו,ואני שעליתי על האוטובוס הרעוע הייתי מלווה אותו במבטי עד שנעלם מעיני. אם הוא לא היה בודהא הוא היה לויתן, אם לא הייתי נעמה הייתי בודהא. רק כך הייתי יכולה לגדל כרס לתפארת מבלי להתנצל. נעמה