השמלה הלבנה
New member
הבוגדנות של התודעה ../images/Emo151.gif
אצל היצור האנושי אני מזהה במקרים רבים חוסר יציבות ומעין "בוגדנות" בלתי נשלטת או בלתי מכוונת. אני לא מתכוונת לבגידה רומנטית (שכבודה במקומה מונח, אחחח!
) אלא לבגידות הרבה יותר קטנות, שלנו בעצמנו בעיקר, אבל הן מתבטאות גם ביחסים שלנו עם אנשים אחרים. דוגמאות:
הבטחתי לעצמי שאעשה משהו מסויים אבל אז
אני מגלה אחרי כמה זמן שאין לי כוחות (אנרגיה) בשביל זה ואני נוטשת את זה, כלומר את עצמי
כי מי בכלל מכיר את זה? מי בכלל רוצה לעשות את זה? על הזין שלי!
"בטח" אני אומרת לו "אני אעזור לך בזה" אבל אחרי כמה זמן מתחיל להימאס לי
ופתאום אני לא מוצאת את המוטיבציה לעזור לו יותר
ואם הוא מנסה לרמוז משהו אני מנפנפת אותו קיבינימאט
"מעכשיו אני אהיה טובה!" אני נשבעת, "אני אשמור על טוהר המלה!" אבל אז אני מגלה שזה קשה
ואחרי כמה שנים אני כבר מוצאת תיאוריות מתפשרות בנושא
(ככה זה מתחיל, למרבה העצב) ומגיע היום שאם אני כנה עם עצמי אני מגלה שלמי בכלל אכפת
"לעד נהיה ידידים, אף פעם לא אנטוש אותך" אני מבטיחה לו, בקול או בלב (בשניהם זה עצוב, במקרה הראשון עוד מישהו נפגע), אבל אחרי כמה חודשים או שנים דברים משתנים
ופתאום כבר לא ממש אכפת לי ואני לא חושבת עליו יותר
יש לי דברים טובים יותר לעשות וזה לא שאני באמת לא רוצה להיות איתו בקשר, אלא פשוט אותו "אני" שהיה שם פעם כבר לא נמצא שם באמת, אולי בגלל שאין לי זמן אליו (אל אותו "אני" שלי, שדרכו התחברתי אליו) אז אני כבר לא נותנת לאותו "אני" שלי להתבטא...
"וואו זה מופלא, כאן, ביחד" אני אומרת לה לנוכח החוויה המדהימה הזאת שאנחנו יוצרות לנו, בארץ אחרת, או סתם במקום אחר, מופלא, כמו מן ברית דמים נכרתת בינינו... ברית נשמות. את הרגע הזה לא נשכח בחיים!!! איפה... בום טראח... עברה שנה...
ה"אני" שהבטיח כבר לא קיים כמעט... הוא נהרג בשלב כלשהו או לכל הפחות נכלא ונשבה איפה שהוא בתוך הממלכה שנקראת "אני" (אבל מורכבת מהמון "אני") וכבר אין זמן אליו יותר...
ובעצם שיילך לחפש את החברים שלו ה"אני" הזה, אני מה אכפת לי
"הנה, מצאתי את זה! זה כאן! יותר לא אוותר על זה! בחיים! זה הדבר שהכי חשוב לי בחיים!" אני אומרת ברגע מסויים, אבל כשאני נזכרת בזה אחרי כמה חודשים (
) אני מתייחסת לזה בהסתייגות... "מה הבנתי בכלל..." אני אומרת לעצמי...
ודוחה מעלי בהרגשה של חוסר זמן מהול בעצב מהול בהרגשת כוח מוזרה
את העניין הזה מעל פני. מכירים את זה שמישהו מבטיח לכם משהו, או מסכם אתכם משהו? זה יכול להיות בצורה בלתי מורגשת, רגשית או אחרת. הוא מסתכל עליכם והפרצוף שלו נראה ככה:
ואתם סומכים עליו ויודעים שהוא קיים ולעולם לא ימות. ואז עובר כמה זמן ואתם מגלים שהוא כבר לא באמת בעניין. פתאום הפרצוף שלו נראה ככה:
ואתם חושדים שזהו זה, אותו חלק שאליו התחברתם אז כבר איננו, אבל אתם יודעים שעמוק בפנים הוא עדיין שם (
) והוא מחכה לצאת, אתם מחכים שהוא ייצא. אבל אז שום דבר לא קורה. הוא נכנע, כי הוא מלכתחילה בכלל לא מתנגד לזה. אתם אולי זוכרים את ה-
, אבל הוא זוכר רק את ה-
, שמהר מאוד הופך ל-
(אצלכם בעיקר. אצלו יש עכשיו רק אדישות באותו מקום) ובסוף יש גם איזה שהוא
שחוגג לו בשקט. ה"בגידות" של התודעה קיימות בכמה צורות. שמתי לב לבגידות של משמעת עצמית, אבל גם לבגידות של עניין. הבגידות של המשמעת העצמית פחות איומות בעיני, כי הן ברורות וחדות. הבטחתי לעצמי - ואין לי כוח לקיים. נו, ניחא, ככה זה אצל כולם, לא? לפחות אני יודעת שאני רוצה - וזה גם משהו. זה הרבה מאוד למעשה. אבל הבגידות של העניין הן בעיני הרבה יותר חמורות, כי אני פוסלת חלק מעצמי, מדחיקה אותו, מוותרת עליו. כמו למשל אם תמיד רציתי לצייר ועכשיו אני חושבת שזה שטויות, או פשוט מדחיקה עניין כלשהו שהיה לי בעבר ומעמידה פנים שאין לי בו עניין יותר (למשל, פנטזיה מהילדות שלי, או משהו שתמיד רציתי לעשות). הרציפות של משהו מתחילה... ונקטעת. זוהי הבגידה. זה שם. ההתלהבות של הרגע הראשוני עדיין שם. היא לעולם לא תפוג. זה רוצה לחיות. זה יכול להיות מלווה בעצב, או בתירוצים, או בכל דבר אחר אני מניחה, אבל החלק הזה בתוכי לעולם לא ייעלם. הוא נשאר בתוכי כמו ילדה קטנה שזועקת (במקרה הטוב), או עצובה או בוכה או מנותקת או מכווצת או - וזה הכי נורא בעיני - מתה. לשאת גוויה בתוכי זה גרוע יותר מלשאת ילדה עצובה, כי את הילדה אפשר למצוא ואפשר להחזיר אותה לחיים. מכירים את עניין הפיות? שאם מישהו אומר שהוא לא מאמין בפיות אז אי שם מתה מיד פיה? זה בערך זה לדעתי. "לא, כבר אין לי בזה עניין יותר", אני אומרת, ביודעי שאי שם משהו בתוכי מת, או לפחות בוכה בכי גדול. ברוכה הבאה דרך הלוחמים, מעולם לא נטשתי אותך ולעולם לא אוותר. כל עוד נשמת חיים באפי, אתם יכולים להיות בטוחים שאני כאן ואני לוחמת.
אצל היצור האנושי אני מזהה במקרים רבים חוסר יציבות ומעין "בוגדנות" בלתי נשלטת או בלתי מכוונת. אני לא מתכוונת לבגידה רומנטית (שכבודה במקומה מונח, אחחח!
