הבובה
היא רוצה להיות. לא אכפת לה איך ואיפה אמקם אותה. אם יש או אין לה תפקיד. מאיצה בי להפסיק להתלבט בתפאורה וברקע. היא משכנעת אותי שהיא טובה, מעניינת, יפה, חכמה, מבינה את כל התכונות שאני רוצה. הסכמתי ולחשתי תצאי. היא התנפחה והתנפחה עד שהייתה לבובה ענקית משאירה אותי להתבונן בפה פעור. נעלי בובה אדומות, חצאית קצרה ומגוחכת מהודקת לבטן בלונית. אני לא מצליחה לראות את פניה. עכשיו כשהיא מנופחת סיימה לדבר ורק מתנדנדת לה כמו בובת 'נחום תקום' מרוצה מעצמה. אני הולכת להביא סולם כדי להסתכל בפניה. גוררת בלב כבד את הסולם ומטפסת. נעמדת מול עיניה הפקוחות הריסים ארוכים והמבט זגוגי. אפה כפתורי שפתיה רחבות והיא מחייכת חיוך מוקיוני. שום דבר לא הכין אותי לקראתה, היא אפילו לא תמונת הדמיון הכי פרוע שלי. בהרגשה מוזרה אני יורדת וממהרת להביא שפתון לגחך אותה במחשבה ליפות. קשה לי לצבוע את 'הנחום תקום' המתנדנדת הזו ומרחתי את פיה ולחייה באדום בוהק. שוב ירדתי להביא מגבות נייר לנקות את פניה ואני רק מורחת עוד ועוד אדום שעולה לרקותיה. עכשיו אין לה פנים רק העיניים הטיפשיות האלה ממשיכות לתקוע בי מבט. שוב אני יורדת מהסולם לחפש את משקפי הכהים, פותחת וסוגרת מגירות בחיפזון מוציאה את הזוג המרובע הישן והכהה וממהרת לכסות את מבטה. אני חשה כל כך מובסת ובגרון חנוק אני ממלמלת על זה רצית שאכתוב? לכתוב על הפחד מהפגיעות. על הפחד שיתייחסו אלי כמו אל בובה חסרת חשיבות. על הניסיונות הנואשים והמפתים שלי להיות נוכחת. על ההשפלה, על הפנים שלובשים מסכה כדי לנסות לטשטש את האומללות, על הגוף חסר הזהות. עכשיו אני מרגישה שהכעס מתנפח בתוכי. תדברי אני צועקת, תעני , ותוך כדי אני מחפשת איך להוציא ממנה את האוויר, לקמט אותה ולהשקיט את התחושות הקשות שהעזה. הולכת סביבה במעגלים וחושבת איך להעלים אותה. אני נכנסת למים ומושכת אותה אחרי. אני שומעת את המציל שורק וחושבת לעצמי עוד לא עשיתי כלום. הוא מסמן לה להוריד את החצאית מגופה, זה לא בגד ים. אני מושכת את החצאית ומסביבי כבר ילדים צוהלים מטפסים, קופצים, מושכים, לועגים בועטים. לפתע תופסות בה ידים חזקות ומרימות אותה לכיסא. זו ההזדמנות שלי להעלם ולהשאיר אותה שם. כשאני מתרחקת אני רואה שהם לא מצליחים להושיב אותה הם לא יודעים שהיא לא מתקפלת.לא יעזרו כל הניסיונות לכופף לה את הרגליים, את הידיים. אחרי כמה דקות הם זורקים אותה על הדשא ומאבדים עניין. ילדה קטנה ניגשה ניסתה למשוך אותה. 'את כמו בובת נחום תקום' היא אמרה 'אני מעירה אותך את מתיישבת ושוב נשכבת'. 'עכשיו אני קמה מבטיחה לא ישנתי טוב הכרית הזו יותר מדי מנופחת ובכלל אני לא אוהבת סדין בצבע אדום'.
היא רוצה להיות. לא אכפת לה איך ואיפה אמקם אותה. אם יש או אין לה תפקיד. מאיצה בי להפסיק להתלבט בתפאורה וברקע. היא משכנעת אותי שהיא טובה, מעניינת, יפה, חכמה, מבינה את כל התכונות שאני רוצה. הסכמתי ולחשתי תצאי. היא התנפחה והתנפחה עד שהייתה לבובה ענקית משאירה אותי להתבונן בפה פעור. נעלי בובה אדומות, חצאית קצרה ומגוחכת מהודקת לבטן בלונית. אני לא מצליחה לראות את פניה. עכשיו כשהיא מנופחת סיימה לדבר ורק מתנדנדת לה כמו בובת 'נחום תקום' מרוצה מעצמה. אני הולכת להביא סולם כדי להסתכל בפניה. גוררת בלב כבד את הסולם ומטפסת. נעמדת מול עיניה הפקוחות הריסים ארוכים והמבט זגוגי. אפה כפתורי שפתיה רחבות והיא מחייכת חיוך מוקיוני. שום דבר לא הכין אותי לקראתה, היא אפילו לא תמונת הדמיון הכי פרוע שלי. בהרגשה מוזרה אני יורדת וממהרת להביא שפתון לגחך אותה במחשבה ליפות. קשה לי לצבוע את 'הנחום תקום' המתנדנדת הזו ומרחתי את פיה ולחייה באדום בוהק. שוב ירדתי להביא מגבות נייר לנקות את פניה ואני רק מורחת עוד ועוד אדום שעולה לרקותיה. עכשיו אין לה פנים רק העיניים הטיפשיות האלה ממשיכות לתקוע בי מבט. שוב אני יורדת מהסולם לחפש את משקפי הכהים, פותחת וסוגרת מגירות בחיפזון מוציאה את הזוג המרובע הישן והכהה וממהרת לכסות את מבטה. אני חשה כל כך מובסת ובגרון חנוק אני ממלמלת על זה רצית שאכתוב? לכתוב על הפחד מהפגיעות. על הפחד שיתייחסו אלי כמו אל בובה חסרת חשיבות. על הניסיונות הנואשים והמפתים שלי להיות נוכחת. על ההשפלה, על הפנים שלובשים מסכה כדי לנסות לטשטש את האומללות, על הגוף חסר הזהות. עכשיו אני מרגישה שהכעס מתנפח בתוכי. תדברי אני צועקת, תעני , ותוך כדי אני מחפשת איך להוציא ממנה את האוויר, לקמט אותה ולהשקיט את התחושות הקשות שהעזה. הולכת סביבה במעגלים וחושבת איך להעלים אותה. אני נכנסת למים ומושכת אותה אחרי. אני שומעת את המציל שורק וחושבת לעצמי עוד לא עשיתי כלום. הוא מסמן לה להוריד את החצאית מגופה, זה לא בגד ים. אני מושכת את החצאית ומסביבי כבר ילדים צוהלים מטפסים, קופצים, מושכים, לועגים בועטים. לפתע תופסות בה ידים חזקות ומרימות אותה לכיסא. זו ההזדמנות שלי להעלם ולהשאיר אותה שם. כשאני מתרחקת אני רואה שהם לא מצליחים להושיב אותה הם לא יודעים שהיא לא מתקפלת.לא יעזרו כל הניסיונות לכופף לה את הרגליים, את הידיים. אחרי כמה דקות הם זורקים אותה על הדשא ומאבדים עניין. ילדה קטנה ניגשה ניסתה למשוך אותה. 'את כמו בובת נחום תקום' היא אמרה 'אני מעירה אותך את מתיישבת ושוב נשכבת'. 'עכשיו אני קמה מבטיחה לא ישנתי טוב הכרית הזו יותר מדי מנופחת ובכלל אני לא אוהבת סדין בצבע אדום'.